עננים של אושר

פרק 16 - מים שקטים

"גַּם הַשְּׁתִיקָה הִיא דִּבּוּר גָּדוֹל."
{יצחק ישראל שומרון}

—♡—

השעה הייתה שתיים-עשרה בצהריים בדיוק, כשנעתי מצד לצד בחלל הריק וניסיתי להבין כיצד אני פותרת את המשבר הקטן שפקד אותי. "עדן, מאיפה אני אביא לך בגדים במידה שלך?" תאיר נאנחה מהצד השני של קו הטלפון ולא ידעה איך לעזור לי.

"אני לא יודעת! מה אני עושה?" שאלתי בלחץ בשעה שהלכתי הלוך ושוב במסדרון המשרדים וחיכיתי להיכנס לפגישה עם צוות העיתון. ידעתי שזה אומר שאפגוש את הילי אחרי שלא דיברנו בימים האחרונים, בעיקר בגללי. יכולתי להצטייר כחלשלושה בגלל שנעלבתי ממנה אבל זה לא באמת הפריע לי, וגם לא התרחקתי רק בגלל זה; בימים האחרונים שתינו היינו עסוקות בעבודה במשרד והפסקות הצהריים שלנו נדחו לטובת סיום כתיבת כתבות שעתידות לעלות במהלך חופשת הפסח שלנו.
חג פסח התקרב ואיתו התקרבה בצעדי ענק שבוע החופשה מהעבודה. העיתון ימשיך לפעול כהרגלו כך שכולנו נערכנו לסיים לפני הזמן את פרויקטים שתוכננו לעלות לאתר במהלך החג ובחול המועד, פרט להשלמות הקטנות שיכלו להיעשות מהבית.

"תקחי בגד מהארון של אמא שלך," היא אמרה והצלחתי לשמוע את הגיחוך שניסתה להחניק בעוד שדמיינתי את עצמי באחת החליפות המחויטות של אמא או לבושה באחת השמלות היקרות שלה והתמלאתי חלחלה. רק באותו רגע הבנתי שזו הייתה טעות לא להשאיר לעצמי בגדים ליציאה בבית של ההורים או במדף שהשתלטתי עליו בארון של תאיר, והתמלא בטרנינגים ופיג'מות שלי מכל אותן פעמים שהתעצלתי להחזיר אותם הביתה.

אחרי רגע תאיר כבר לא הצליחה להחזיק את עצמה ופרצה בצחוק מתגלגל שגרם לי לגלגל את עיניי. "אני לחוצה ואת עסוקה בלהתבדח עם עצמך. יופי תאיר, תודה על העזרה," אמרתי בציניות מתפרצת.

"מה אני אשמה שאת יוצאת מהעבודה בשעה שיהיו לך פקקים בדרך לקניון?" היא מיהרה להתגונן ולהזכיר שכל הסיטואציה הזו היא לא באשמתה.

"אני לא יכולה לצאת מוקדם היום, יש לי המון עבודה." נאנחתי בייאוש.

"אני אחשוב על משהו ואעדכן אותך." היא המשיכה לצחוק בין מילותיה וגרמה לי לחייך בעייפות, "אני חייבת להיכנס לחקירה, נדבר מאוחר יותר." השיחה התנתקה לאחר שנפרדנו זו מזו וניסיתי לחשוב על פתרון יצירתי. אולי זה לא היה חכם לקבוע להיפגש עם אביאור לאחר יום עבודה ובטח שלא כשהחולצה שלי נראית כמו אסון אחרי ששפכתי על עצמי את התה שלי בגלל עובדת היסטרית יותר ממני שלא שמה לב לקיומי ונתקלה בי. לא יכולתי להסתובב עם החולצה המסריחה והמטונפת שלי ברחוב ובטח שלא להיפגש עם אביאור כשאני נראית ככה, שנאתי לא להראות במיטבי.

בתיאום מדויק, ברגע שסיימתי את השיחה עם תאיר, רעש נעליים נשמע מתחילת המסדרון וכשסובבתי את מבטי ראיתי את הילי מתקדמת לכיווני. חייכתי אליה והיא חייכה אליי. הרגשתי שמסתתרים מאחורי החיוכים הללו כל-כך הרבה, היא נצרה בתוכה את כל מה שרצתה לומר במקום לדבר איתי על הדברים, שתינו לא היינו חזקות בשיחות נפש – אני לא ידעתי לעודד והילי לא אהבה להשקיע זמן בדיבורים על הלכי הנפש.
כשבילינו יחד, אהבנו בעיקר לצחוק ולדבר על שטויות ודברים מעניינים, לא לשבת ולפרוץ בבכי כמו שקרה באותו ערב שהתחיל כזמן איכות קליל וכיפי של שתי חברות טובות בבית קפה, הפך לשיחת נפש מלאה בדמעות- בעיקר מצידי, והסתיים בערב ששתינו מתנהגות בו כמו עברייניות צעצוע; הילי משחיתה רכב יוקרה ואני מחפשת מקום לחפור לעצמי קבר מרוב שאני אבודה, בעוד הדמעות זולגות ללא הרף מצד שתינו.