chapter 20

628 59 17
                                    

״נהנית היום מייקי?״ אני שואל, סוגר את הדלת מאחוריי, אחי הקטן זורק את התיק שלו לצד הקיר ופונה לכיוון המטבח.

״כן, שיחקנו ואכלנו ארוחת ערב עם ההורים של דניאל.״ אוי לא. המבט על הפנים שלו אומר הכל. הוא מתיישב על הכיסא שבמטבח ומביט בי, כאילו חיכה לתשובות.

״ואיך הרגשת עם זה?״

״אני לפעמים מקנא בו, אני מתגעגע לאמא ואבא.״ הוא משחק עם אצבעותיו, הרגל שקיבל ממני. יכולתי לראות את עיניו הולכות לאיבוד עם המחשבות שלו. שנאתי את המצב הזה.

״אני יודע מייקי.״ התיישבתי מולו, מחזיק את ידיו בידי. ״אתה צודק, אני מבין למה אתה מקנא.״

לא התכוונתי להתחיל להגיד לו שאין מה לעשות ושאנחנו חייבים להמשיך להילחם, לא התכוונתי לנסות לשנות את המצב רוח שלו או להסיח את דעתו. רציתי רק שירגיש שגם אם כואב לו, הוא לא לבד בזה, אני תמיד שם איתו.

החלון הקטן שבסלון היה פתוח, מכניס אוויר קריר. הרוח מלטפת את שנינו כאילו רצתה להפר את הבדידות שלנו, השמש ממלאת את החלל, מארחת לנו חברה. נשארו ככה במשך כמה דקות, פניו נפולות ולא מסתכלות עליי, הוא לא מדבר, רק משלב את אצבעותיו בשלי.

״אתה מתגעגע אליהם לפעמים?״

״בטח שאני מתגעגע אליהם מייקי,״ אני לוחץ את ידיו, ״איזו מן שאלה זו?״ הופתעתי מדבריו. אחי תמיד היה ילד עם אינטליגנציה רגשית גבוהה, אבל לפעמים השאלות שלו עדיין היו מפתיעות אותי.

״זה פשוט, שאני אף פעם לא רואה אותך בוכה.״

אוי מייקי, אם היית יודע כמה אני בוכה, מבפנים ומבחוץ.

״מייקי,״ אמרתי ברצינות, גורם לו להביט בי בעיניים. ״אמא ואבא חסרים לי, כמו שהם חסרים לך. אבל אני חייב להמשיך את החיים, שנינו חייבים, אסור לי לשקוע באבל שלי, אני חייב להישאר חזק בשבילך.״

״ומי ישאר חזק בשבילך ריי ריי?״

אני מביט בעיניים הכחולות שלו, אותו צבע שחלקנו, וידעתי, ידעתי שאין לי תשובה לשאלה הזו, לא יכולתי להגיד לו כמה רציתי שאמא תחזיק אותי בזרועות שלה עוד פעם אחת אחרונה, תעביר את ידה בשיערי ותגיד לי שהיא אוהבת אותי וסולחת לי. לא יכולתי להגיד לו שאני דואג לעצמי, שאני בכלל לא חזק, או גיבור, ושאני בעצמי רק ילד שרוצה שידאגו לו.



-----------------------------------------




24 august 2017

אני נכנס בשערי בית הספר, השעה הייתה שמונה וחצי בבוקר, ולי היו שעתיים מתמטיקה, לא משהו שהייתי מאחל לכל אחד. הבגרות הייתה בעוד שבוע, המורה שלנו רצתה להביא אותנו לבית ספר כמה שיותר למרות שזו הייתה חופשת הקיץ.

My white flowerWhere stories live. Discover now