chapter 5-present

2.4K 216 31
                                    


May 16, 2018
Present

"יום הולדת שמח ריי ריי"

שקט, שקט רועש כל כך זה כל מה שריי הרגיש. דממה נוראית שעוטפת אותו בזמן שגופו מאבד לאט לאט את צבעו, נהייה חיוור יחדיו עם פניו הלבנות שהפכו לבנות אפילו יותר. כמעט כמו גופה. טוב, ריי הרגיש כאילו נשמתו יוצאת ממנו בזמן שנשימתו נעתקה ועינו בהו בקיפאון בנקודה רחוקה באופק. הוא היה מבועת, הרגיש כל כך מפוחד וכל כך מוזר. כאילו כל עולמו צוחק עליו בזמן שהוא ממשיך לחרוב תוך שניות, במהירות כזו מטורפת שלא יכל לעצור את המציאות שבורחת לו בין אצבעותיו. ריי לא האמין שזה קורה, הוא ניסה שוב ושוב לנסות להתעורר מהמצב הזה שנראה כמו סיוט אחד גדול. חומות ההגנה הרעועות שהצליח לבנות עד עכשיו, כל ההדחקה שהצליח לגייס מתפוררים בבת אחת ללא רחמים. כל מה שניסה לשכוח חוזר אליו כמו בומרנג שהכה בו ושבר את בועת הזכוכית השבירה שהצליח להקים סביבו. גופו החל לרעוד ולא מהקור ששרר בחוץ, אלא מהאפילה המקפיאה שתפסה בעצמותיו והפחידה אותו עד מוות. בזמן שעשרות התלמידים המשיכו להתקהל סביב איש העסקים המפורסם שנעל את מכונית הספורט שלו והחל להתקדם אל תוך שער בית הספר, ריי אפילו לא שם לב למכשיר שהחליק מידו ופגש ברצפה בקול מתכתי רם. מסך הזכוכית נסדק בקצהו, כמעט כמו ליבו של ריי אך לנער חסר האונים לא היה אכפת, הוא לא האמין ששמע את קולו של הגבר שטילטל את חייו. השיחה התנתקה עקב הנפילה בזמן שאספן נאנח בכבדות והחל להתקדם יותר מהר לכיוון מבנה בית הספר. הנער הקטן קלט את אהובו הנשכח ממש מול עיניו הכחולות שנפערו לרווחה. הוא לא הספיק לסרוק את גופו השרירי המושך והמוכר שעל כך אהב ורק החניק נשימה אל תוך ריאותיו. הוא רעד כל כך, לקח את המכשיר שעל הרצפה בחזרה אל ידיו ובין רגע החל לפסוע אחורה באיטיות שהפכה בין רגע לריצה מהירה. ריצה של אדם שבורח כמו ממפלצת חסרת רחמים שמאיימת לשים את טפרייה עליו, אותו מפלצת הרגישה לו כמו המציאות עצמה, מציאות שלא הסכים בשום אופן שתחזור על עצמה. ריי לא היה מוכן לחזור אל אותם לילות ארורים שבכה בלי סוף, הוא לא היה מוכן לעוד שיברון לב.
הוא לקח את רגליו כמה רחוק שאפשר, רץ בחזרה אל תוך מסדרון בית הספר העמוס.
בזמן שיותר ויותר תלמידים רצים לרחבת החצר כדי לראות את כל המהומה, ריי רץ בדיוק בכיוון ההפוך, בזמן שכולם נרגשים לראות את הגבר המיסתורי, ריי רוצה רק לברוח ממנו. היה לו כל כך הרבה שאלות לשאול אותו, כל כך הרבה דברים להגידו לו, הוא כעס עליו, שנא אותו, ובאותו הזמן גם רצה להידחף בין כל התלמידים הארורים ולהתחפר בין זרועותיו, להראות לכולם שהוא שלו ורק שלו. הוא רצה לשאול אותו למה הלך, למה עזב אותו, למה השאיר אותו להתמודד לבדו עם כל השדים הארורים. ריי לא ישכח את הבוקר הנורא שהתעורר לתוכו, תחושת הבחילה עלתה בגרונו כשהרגיש שמשהו לא בסדר קרה. המיטה שלילה לפניי הכילה את גופם של שניי האוהבים הייתה ריקה והשאירה בתוכה רק את הנער המסכן, החפצים שהיו זרוקים על הרצפה, שסימנו את הטריטוריה של הגבר החסון בחדרו של ריי נעלמו כמו לא היו בכלל. וכל מה שנשאר מריחו הממכר, לא היה יותר מניצוץ רחוק שעלה באפו של הנער. הוא זוכר את הדמעות שהיו הדבר הראשון שפגש בהם, את תחושת הבגידה שחש בה כשרץ ברחביי הבית כמו מטורף, קורא בשמו של אספן אך שום קול לא הגיע לאוזניו. שום שיחה מתוך העשרות לעולם לא נענתה עד שריי כבר הצליח להשלים עם המצב, הוא ידע שבסוף כולם ילכו, הרי זה היה טוב מידי מכדי להיות אמיתי.

My white flowerWhere stories live. Discover now