may 16, 2018
present
לפעמים הכל היה נדמה כמו סצנה מסרט רע, סרט שבו הדמיות לא יכולות להתכחש לגורלם, נופלות שוב ושוב אל הרעל שאחז בהם, סרט שבו אין סוף טוב. אני מתעורר בבוקר, השמש החייכנית לא זוכה לחיוך חזרה ממני, עיניי מנסות להעצם ולחזור לישון אל עולם ששם אין דאגות. אבל אני לא יכול לעשות את זה, כי הכי קל זה לברוח, ומי כמוני יודע עד כמה מפתה זה לעשות את זה.
אני קם מהמיטה החמה, אבל עוצר, מתיישב עליה. איני יודע מה הולך לקרות היום, הגבר שנמצא בחדר הסמוך קרוב לוודאי שעדיין ישן, ולי אין שום ספר הוראות ששם כתוב לי מה אני אמור לעשות. אני מפחד, לא אשקר, אני נחצה לשניים בין הרצון לסלוח לו, כי גם אני פגעתי בו, כי גם אני נכנסתי בסערה לחיים שלו והרעדתי אותם, ובין הרצון לצעוק עליו, להכות בו כמו שהכה את ליבי. הוא לא היה שם בלילות שיבבתי אל המיטה, בימים שבהם הבטתי בדמות הפתטית שלי במראה ורציתי לשבור אותה, לשבור אותה כדי שתהיה שבורה כמוני. שכולם ידעו מה אני עובר, כי זה לא מגיע לי, זה לא הגיע לי.
אני כמעט נותן לדמעות ליפול על פניי, מנסה למחוק הכל מראשי, הבטחתי לו שנתקן הכל, הבטחתי לו שנעבור את זה, שאנחנו חייבים את זה אחד לשני כמו שהשמש חייבת לזרוח מחר בבוקר, כי אחרת כולנו נהרג מהקור שיאכל אותנו. אז אני מתרומם, כמו שעשיתי כל יום מחדש, לא משנה כמה חרא אכלתי, היה אסור לי לוותר, לא על עצמי ולא על המציאות שאומנם בגדה בי אבל הייתה הדבר האחרון שיכלתי להאחז בו.
תהיתי מה יהיה היום, אולי זו הייתה טעות להשאיר את אספן בבית, אולי המרחק הוא מה שירפא אותנו, עד שלאט לאט נוכל לסלוח אחד לשני, עד שנוכל לחבר את הלבבות שלנו בחזרה. ומה עם הילד הקטן שישן גם הוא בחדר שלו, איך ניתן להסביר לו מה קורה, איך אפשר לעשות לו את זה שוב, כי כמוני הוא אהב את אספן בכל ליבו, הוא היה המלאך המושיע שלו, המלאך שלי, ולא היה דבר נורא יותר מלהסביר לו שהגבר עזב, עזב אותנו.
שגרת הבוקר עברה כרגיל, הערתי את מייקי, התלבשנו, אכלנו ארוחת בוקר ולאחר מכן הובלתי אותו אל הסעת בית הספר שלו, אבל עכשיו שום דבר לא הלך כרגיל. לקחתי נשימה ארוכה וסגרתי את דלת הכניסה, מרגיע את הראש שלי לפניי שחזרתי לקומה השנייה של הבית, לוקח את הזמן עד שמגיע לחדר המסוים.
הרגשתי מוזר, אולי כי ידעתי שעכשיו זהו הזמן שלי לשחק את תפקיד הבוגר כאן, ליצב את המצב שלנו כדי שלא נמעד אל השוליים וניפול, זה הזמן שלי לסדר הכל, ואני רק מקווה שיש בי את הכוח לעשות זאת. נעמדתי מול הדלת, כאילו הייתה חומה גבוהה ועבה שהפרידה בנינו, חצתה את העולמות שלנו לשניים. לקחתי את הידית בידי ולחצתי אותה, משחרר אנחה קטנה ונכנס אל החלל, החלל שהרגיש חנוק וקטן רק מהנוכחות שלי בו, אך ידעתי שרק דמיינתי את זה, ואני חייב התאפס על עצמי, להגיד לעצמי שאני יכול לעשות את זה, שברגע שהכל יעבור אני אהפוך לבנאדם המאושר בעולם כי אוכל לחיות עם הגבר שלי בזוגיות בריאה, בזוגיות שבה אני מתעורר לצידו במיטה, שהזיפים שלו שלו מעקצצים אותי, והוא לא מקנא לי, ואני לא נופל אל ההתמכריות שלי, זוגיות בה אנחנו לא הורסים אחד את השני.
YOU ARE READING
My white flower
Romanceהוא לא האמין שאחריי חצי שנה שלמה שהיה רחוק מכל מה שהכיר, מהבית שלו, מהעיר שלו, מכל החיים הקודמים שלו הוא חוזר למקום שגרם לו לברוח מלכתחילה. ביום שבו פגש את הנער התמים הוא ידע שמשהו השתנה, שמעכשיו החיים שלו לא יחזרו להיות כפי שהיו לא משנה כמה ינסה, א...
