אני עוזב את הדלפק, עברו כמה דקות מאז שאספן עזב, וולרי עדיין לא חזרה ולא היו שום אנשים בקבלה עדיין. לקחתי את עצמי לחדר העובדים, שומע את הקול של מייק ושלה. היא צוחקת עליי?
״מה נסגר וולרי?״ פתחתי את הדלת בעצבים, עדיין מתוח מהאירועים הקודמים של היום. היא ישבה ליד אחי בספה, מחזיקה רובוט מפלסטיק ומעמידה פנים שהיא נלחמת בכלב הפרווה שמייק החזיק.
״היי תרגע בנאדם, אני התמודדתי עם המניאק בפעם הקודמת, זה היה תורך.״ המשיכה לחייך ולהעמיד פנים שהיא באמצע שדה קרב.
״אל תמצאי שטויות, אני פאקינג נשבע לך בפעם הבאה שהוא מתקרב אליי אני א-״ התחלתי לומר אך היא קטעה אותי. ״מהמם! אז עכשיו אני אחזור לעבוד מייק, אל תחשוב שסיימתי איתך, עדיין לא ניצחת.״ היא חייכה אך פערה את עינייה באזהרה לכיווני.
הייתי כנראה יותר מידי עצבני אם עמדתי לזרוק איומי מוות לכל כיוון מול אח שלי. נאנחתי בכבדות וגירדתי את עורפי, המשמרת הזו רק התחילה וכבר נגמרה לי כל הסבלנות.
אני לוקח את הטלפון שלי ושם לו את התוכנית האהובה שלו, מזכיר לו להשאיר המכשיר במטען.
״קדימה לכי לדלפק.״ זרקתי את הסינר לפינת הספה וחזרתי לסדר סחורה.
——————————————-
השעות עברו לאט, וכשאני אומר לאט אני מתכוון ללאט. זה לא היה כמו לשבת בשיעור, להביט על השעון כל שתי דקות, לקוות שמכונת זמן תנחת לידך ותתן לך לדלג לסוף המיוחל. זה היה כמו לצפות במופע אופרה באורך של עשר שעות מבלי להבין מילה. אולי משהו בי חיכה לאספן שיחזור. אני יודע אני יודע, זה נשמע פתטי ועלוב, כי כנראה הכוונות שלו היו רק מתוך דאגה אנושית ואני כבר רוצה לפנטז מופע שלם בראש שלי, את מופע האופרה הפרטי שלנו, ולא אכפת לי כמה שעות הוא ימשך.
אני חושב שאספן היה בורח ונעלם מהחיים שלי אם היה שומע את המחשבות שעוברות לי בראש.
הייתי מתקשר לאליסון כבר ממזמן אם הטלפון שלי היה עליי. אם לחשוב על זה, אליסון הייתה החברה האמיתית היחידה שלי, שאני באמת מדבר איתה כל יום. ואני אומר אמיתית כי הילדים בכיתה שמדי פעם שולחים לי הודעות על שאלות מהמבחן -או מבקשים עזרה עם החומר- לא באמת חברים שלי. וזה בסדר. נראלי? אני רגיל לזה, האם זה אומר שזה נורמלי בגלל שאני רגיל לזה? לא ידעתי לענות על זה.
הסתכלתי שוב על השעון אחרי זמן שהרגיש כמו שלוש שעות וראיתי שעברו רק ארבעים ושלוש דקות. זה פשוט מדהים לא? אני רוצה לירות לעצמי בראש. או ללכת לטיפול, אחד מהשניים.
עזבתי לשנייה את הסחורה והלכתי לחדר שבו אחי נמצא, הוא כבר אכל אז לא דאגתי, אומנם עדיין רציתי לראות מה המצב שלו. פתחתי את דלת העץ וראיתי את הגוף הקטן שלו שוכב על הספה, פניו לכיוון התקרה והטלפון שלי נמצא על החזה שלו. כנראה נרדם איתו. הוא לא היה אמור להיות עייף בשעה הזו, אבל אם זה אומר שאני מקבל את הטלפון שלי בחזרה אז שישן גם עד סוף המשמרת. אני לא אח רע, מבטיח.
YOU ARE READING
My white flower
Romanceהוא לא האמין שאחריי חצי שנה שלמה שהיה רחוק מכל מה שהכיר, מהבית שלו, מהעיר שלו, מכל החיים הקודמים שלו הוא חוזר למקום שגרם לו לברוח מלכתחילה. ביום שבו פגש את הנער התמים הוא ידע שמשהו השתנה, שמעכשיו החיים שלו לא יחזרו להיות כפי שהיו לא משנה כמה ינסה, א...
