My white flower

chapter 13-persent

may 16, 2018
present

ריי הביט אל הגבר שמולו, גבר שהביט בו בנזקקות וחרטה. הוא לא יכל שלא להרגיש את הכאב שחצה את ליבו בכל פעם שעיניו נפגשו באלו של אספן, הוא לא לא יכל להתעלם מזה. ככל שמבטו חדר אל זה של השני הוא פחד שהוא עלול ליפול לתוכם בכל רגע. הוא עצם את עיניו, כיווץ את כפות ידיו לאגרופים קטנים ונשך את שפתיו בחוזקה בצורה שאספן כבר הבחין בה. הגבר העלה את אגודלו אל השפה התחתונה והאדומה של הנער -שהייתה נתונה לרחמים של שיניו שנשכו אותה- מעביר אותה עליה ברכות ומרגיש את האחיזה משתחררת. עינו של ריי נפתחו והכחול העמוק והסבוך פגש באפור כהה. המתחת באוויר הרג את שניהם, החום שתקף את גופו של ריי הרגיש כאילו עמד לשרטף את עורו כל רגע, הוא לא יכל לשאת יותר את זה, הוא היה חייב לשחרר את זה החוצה, את כל הרגשות החוצה. "מצטער." הוא לקח את דבריו, לא מנתק את מבטו מעיניו של אספן, פניו נשארו חתומות, זה היה הדבר היחיד שיכל להציל אותו מלפול. "אני לא מסוגל להסתכל עליך כרגע."

את פניו של הגבר השבור ריי לא יכל לשכוח, הוא ראה את שבריר התקווה הבודד והקטן שעטה על פניו, נשבר לאלפיי זכוכיות שננעצו באכזריות בליבו הגוסס. הוא ראת את האימה נופלת על העיניים האפורות, את השחור משתקף מאחוריהן, את המוות עומד להתשחל מתחת לעצמותיו. אבל זה בדיוק התחושה ששררה בריי במשך חצי השנה האחרונה, בדיוק אותו מציאות שעמדה להרוג אותו. והוא לא יכל שלא לשמוע את הקול בראשו אומר 'עכשיו תורך לסבול'

אבל אם רק ריי היה יודע עד כמה אספן סבל, עד כמה סבל בשבילו. הוא לעולם לא ידע על אותן לילות ארורים בהם רק קופסאת הכדורים הלבנה הייתה לו כחברה, לילות שלמים שעמד לתת לחומרים הכימיים הקטלניים לקחת אותו. ואלוהים עד כמה רצה לעשות את זה, עד כמה רצה לגרום לכאב להפסיק. כי זאת הייתה המציאות שלו, מציאות בלךי ריי, ועולם בלי ריי לא שווה שנייה לחיות בו. הוא רצה לדפוק לעצמו את הראש בקיר כל יום כל ערב כל רגע מחורבן על ההחלטה הטיפשית שלו, שפשוט קם והלך, לא חשב לעומק, לא הקשיב ללב שלו. הוא היה כל כך שקוע באגו שלו שלא הבין מה באמת חשוב לו בחיים האלו, לא באמת הבין שרק הנער עם השיער המיוחד שלו חשוב, רק הוא. אבל ריי לא ידע את כל זה, ריי לא ידע כמה אספן מתחרט, כמה השתנה, ריי לא האמין שאנשים יכולים להשתנות, ריי לא יכל להאמין לכלום יותר.

"בייבי.." אם הנער לא היה רואה את הקול יוצא מבין שפתיו של אספן הוא בחיים לא היה מאמין שהיה שייך לו. אבל היום קרו המון דברים שריי לעולם לא יכל להאמין להם, ולשמוע את הקול השבור והרועד בוקע מגרונו של הגבר שתמיד שמר על טון אדיש וקר כנראה כבר לא היה הדבר הכי מסעיר כרגע. הוא כל כך רצה לרוץ אל הידיים החזקות האלו, כל כך רצה לחבק את החזה שהתנשף במהירות, לנגב את הדמעות החמות שפגש בהם לראשונה. אך הוא לא יכל לתת לעצמו להשבר, לא עכשיו. הוא הבין מה קורה, הוא פתאום קלט הכל, והמחשבה שהגבר הזה, הבנאדם שלקח את עולמו כאילו היה כדור שלג וניפץ אותו על הקיר, שבר את החיים הקטנים שהיו שם ועכשיו הם רק מרוחים על הרצפה, מלאים בשברי זכוכיות שאף אחד לא טרח להרים כבר הרבה זמן. הנער הבלונדיני ניער את ראשו, מחזיק את עצמו, הוא היה חייב להשאר חזק. הוא רצה לשאול אותו איפה היה כל הזמן הזה כשהיה צריך שמישהו יציל אותו, איפה היה כשבכה, כשצרח, כשצעק על הכרית, איפה היה כשאף אחד לא היה.