august 19, 2017
Past
מעולם לא הייתי האדם שבוחן את המסיבה מבפנים, אהבתי את השקט שלי, את השליטה, ואהבתי לשקר לעצמי שזה נכון. פחדתי מריחות של אלכוהול וסכנה להתקל באנשים הלא הנכונים. אני עושה את זה לרוב, משקר לעצמי, זה נחמד לפעמים, אני אומר לעצמי שזה בסדר לשקר, כי זה הופך הכל יותר טוב. גם זה שקר, אני מדחיק הכל ומזייף את החיוך עד שאני מרגיש שמח. אבל אני לא עצוב, לא, אני בסדר, אין לי בשביל מה להיות עצוב, יש לי את אח שלי, הגשם שלא מלטף אותי בלילה, רק חיבוקים הדוקים של הבדידות. קוראים לי ריי, הוריי נתנו לי את שמי שנים רבות לפניי שנולדתי, ככה אימי סיפרה לי. השם ריי מביע יופי, לפחות האמינה בכך, היא סיפרה לי על היום הראשון שפגשה את אבי, על איך שבאותו היום אמר לה שככה יקרא הילד הראשון שלהם. קיטשי ורומנטי, זה הדבר הראשון שעלה לי לראש, מעולם לא האמנתי באהבה, הבטחות חסרות משמעות שעומדות חזקות כמו אבן עד שמגיע המכשול הראשון שמפיל אותן. כלומר, אני אוהב את אחי, אבל כי הוא אחי, דם מדמי, אני אוהב אותו כי הוא הדבר היחיד שנשאר להורים שלי, לא משנה כמה גבוה הם נמצאים, הוא עדיין הילד שלהם ואני מחויב לטפל בו, כי אני אאבד תקווה אם משהו יקרה לילד הקטן הזה. אני לא יודע לחיות עם מוות, לא ידעתי מה להגיד בלוויה של ההורים שלי, אני לא צריך לעמוד מול עשרות אנשים ובעיינים אדומות שמחניקות הלם וכאב חד שאוכל אותי להגיד להם כמה אהבתי את הוריי. אני אהבתי אותם, אהבתי אותם יותר מהכל, והם עזבו אותי, סתם ככה בלי סיבה, ואני עדיין מדבר איתם בלילות, רק כדי שידעו שאני עדיין חושב עליהם. אני מספר להם שמייק בסדר, אני מבטיח להם שלא אאכזב אותם, שלא אאבד תקווה, למרות שאני ממש קרוב לכך. אני לפעמים כותב על כך,מדבר אל פסיכולוג דמיוני שמקשיב, הייתי מצייר אותם, רק כדי שלא אשכח את פניהם, אבל כמעט שכבר לא עושה כך, לא רציתי את הפנים שלהם בבית, רק את המחשבות, הזכרונות הספיקו לי, יכולתי לדבר אליהם שעות, אני מספר להם על הבית ספר, מספר להם שהכל טוב, שאני מסתדר, אסור לי להגיד להם מה קורה באמת, אני מסתיר את זה, משקר לעצמי שהם לא יודעים, כי אני שוב אומר לעצמי שזה בסדר לשקר, ואולי יום אחד הם יסלחו לי על כך שיקרתי, הם תמיד סלחו לי, הם צריכים לסלוח לי, הם אלא שניפצו את חיי ביום שאבי דירדר את המכונית אל צידיי הכביש והעיף את גופי כל כך חזק שחגורת הבטיחות כמעט יצאה ממקומה. האנשים שבאו לחלץ אותנו אמרו שהייתי במרחק שנייה מלעוף אל השמשה ולשבור את המפרקת שלי, אבל הם היו שמחים, למה היו שמחים? הייתי מעדיף לסיים את חיי ביום הזה, כי עכשיו אני מרגיש יותר מת ממה שיכולתי להיות. אך לא היה מי שישמור על מייקי, ובזמן הזה הוא היה מסתובב בין משפחות אומנה או גרוע יותר, בתי יתומים. אך לא אאשים את עצמי במותי ולא את הוריי, הם אלא שהיו אמורים לשמור עליינו, לא אני, אני לא רציתי לקרוע את עצמי בעבודה, או לדאוג שלאחי יהיה אוכל על הצלחת. השיכור האובדני לא היה צריך לקפוץ מול המכונית שלנו, לא היה לו כל זכות להרוג את הוריי, ולא אכפת לי כמה רצה למות. אולי בעצם אני מאשים אותו, אני בטוח שלו לא אכפת, אני מקווה שמישהו הספיק לצוד אותו כבר.
YOU ARE READING
My white flower
Romanceהוא לא האמין שאחריי חצי שנה שלמה שהיה רחוק מכל מה שהכיר, מהבית שלו, מהעיר שלו, מכל החיים הקודמים שלו הוא חוזר למקום שגרם לו לברוח מלכתחילה. ביום שבו פגש את הנער התמים הוא ידע שמשהו השתנה, שמעכשיו החיים שלו לא יחזרו להיות כפי שהיו לא משנה כמה ינסה, א...
