my betting [1]

פרק 3

                               אוליביה

אני לוגמת ארוכות מכוס קפה הנייר שקניתי מבית הקפה של לואי,הקפה שלו הכי טעים באזור כאן.
"מחר המשחק של דילן,קניתי לשנינו כרטיסים למשחק."קלואי מכריזה בפתאומיות ואני כמעט יורקת את הקפה שלגמתי הרגע.
"משחק פוטבול? ואני?" אני שואלת שוב כדי לוודאות ששמעתי טוב.
"כן הבנת את זה!" אומרת קלואי בחיוך רחב.
אני וקלואי יצאנו להליכה קצרה מכיוון הקמפוס למעונות שבהם אנו שוהות,
קלואי היא השותפה שלי והחברה הכי טובה שלי אבל יש רגעים שאני באמת מצטערת על כך.
כמו הרגע הזה.
"אין מצב אני לא הולכת לעודד בנים שרצים אחרי כדור." אני אומרת את המובן מאליו וקלואי מחמיצה את פניה.
"הם לא רצים אחרי כדור," היא מגנה על המשחק שעד שלא פגשה את דילן לא הכירה את החוקים שלו אפילו.
"ואנחנו הולכות לעודד אותם."היא קובעת ומשלבת את ידיה אל גופה הצנום.
אני מתכוונת למחות בדבריה אבל אז נזכרת בתוכנית המטופשת שלי ומחניקה אנחת תסכול.
"מתי המשחק?"אני מוצאת את עצמי שואלת ומיד מצטערת על כך.
שפתיה של קלואי מתעוותות בחיוך זדוני ,"הוא בשש מחר."
אני מהנהנת,"כן..טוב בסדר אני חושבת שאהיה פנויה" אני אומרת ומנסה לא להישמע מתלהבת מידיי.
אוליי אם אתעניין בפוטבול אוכל לנסות להבין מה הריגוש הזה אומר בשביל ליאו.
וגם אני לא אתנגד לבחון אותו בבגדי הפוטבול הצמודים והסקסיים האלו.
אנחנו מגיעות לכניסת הבניין במהירות, הקמפוס די רגוע היום אוליי בגלל ששבת ורוב הסטודנטים חזרו לסופש בביתהם.
אני נשארתי עם קלואי כאן במעונות הקולג', אביה של קלואי נמצא השבוע מחוץ לעיר אז היא לא יכלה ללכת לבלות איתו.
ההורים המאמצים שלי גרים רחוק מדי מכאן ולכן יהיה לי קשה להגיע אליהם ולחזור בזמן לכאן,אבל אני כל הזמן שומרת על קשר טלפוני איתם.
ולפעמים הולכות בחגים לבקר אותם ולהתארח אצלם מעט.
הם תמיד עטפו אותי בשמיכת צמר חמימה כזאת ובחיבוקים מעודדים ותמיד לימדו בי ערכים טובים וחשובים.הם הדבר הכי טוב שקרה לי בשנים האחרונות.
"אנחנו צריכות בגדים בצבע של הקבוצה." ממשיכה קלואי בזמן שאני לוחצת על כפתור המעלית הכסופה.
"תכף נקנה גם פונפונים ונכין ריקודים עבורם." אני רוטנת בלחש ומגלגלת את עיניי.
שנינו נכנסות אל המעלית של מעונות המגורים שלנו ודלתות המעלית נסגרות מיד אחרינו.
"זה דווקא רעיון טוב!" קלואי מתלהבת מהעקיצה המטופשת שלי.
אבל אני באמת מפחדת שהיא עומדת לעשות את זה,אם זה תלוי בקלואי אי אפשר לדעת מתי היא רצינית או מתי היא צינית.
קלואי מגחכת להבעת הפנים המבועתת שעל פניי.
"אל תדאגי רק נעמוד ביציע ונריע להם."
הדלתות האוטומטיות נפתחות ואני ממהרת לצאת מהמעלית ובעקבותיי קלואי והצחוק המתגלגל שלה.
"אני רק צוחקת!" היא צועקת מאחוריי ומתנשפת נשיפות קטועות.
אני מתקדמת במסדרון הארוך עד דלת החדר שלנו
שאני מגיעה לקדמתה אני שולפת מתוך כיס הגינס שלי את מפתח החדר ופותחת אותה בזריזות.
אני זורקת את התיק גב שלי על רצפת השייש הקרירה ואת המפתחות על הדלפק בכניסה,
אני מפחדת שהיא לא סתם צוחקת.