my betting [1]

פרק 40

אוליביה

"למה אתה קורא לי ככה?" אני נאנחת בכעס וחובטת בידו של נייתן.
הוא מגחך."בגלל העיניים האלו," הוא בוהה בעיניי ואני מצחקקת בייאוש.
"את נראת כמו במבי." הוא קובע שעיניו בורקות בכנות ואני מחמיצה את פניי.
"אתה משווה אותי לחיה,זה מעליב רוזק." אני אומרת.

אני בוהה במראה הגדולה בשירותים,בוהה בעיניים הגדולות והירוקות שלי.
"במבי," אני לוחשת בשקט.
אני מקרבת את ידי שאוחזת במסקרה אל עיניי ומתחילה למרוח אותה על הריסים שלי כדי שיבלטו.
אני בוהה שוב בעיניי הגדולות והירוקות ששכבה דקה של מסקרה מסביבם.
"היי," קולה של אמיליה מאחורי מקפיץ אותי בבהלה.
לא הבחנתי בה אפילו מהמראה הרחבה בשירותי הקולג'.
הייתי עסוקה בלבהות בעיניי.
היא נעמדת לצידי ומניחה תיק טיפוח קטנטן וורוד ליד אחד מהכיורים.
אני נמצאת כאן לגמרי לבד-זה לא ממש אופייני לבנות בקולג' הפלצני הזה אבל לא אכפת לי.
כל עוד זכיתי למעט שקט.
"היי," אני משיבה וסוגרת את המסקרה שלי.
"אני מצטערת לשמוע עלייך ועל נייתן." היא שולפת מהתיק הקטן שפטון אדום ומתחילה למרוח על שפתיה העבות.
אני מגלגלת את עיניי."מה את רוצה אמיליה?" אני נאנחת ומעט כעס נלווה לקולי.
אני מכירה את אמיליה.
היא בחיים לא פונה למישהו סתם בידידותיות.
"אני?" היא שואלת מופתעת ומהדקת את שפתיה כדי למרוח את השפתון לכל אזור.
"כן את." אני משיבה ומשלבת את זרועותיי.
"להגיד לך שאמרתי לך אבל בחרת להתעלם." היא נועצת מבט מקפיא במראה.
"תודה אמיליה." אני משיבה בהתרסה.
"אוליביה אוליי אני כלבה קרה אבל אני ממש לא אוהבת שבנים דורכים על בנות." היא מביטה לעברי ואני מכווצת את עיניי.
"כאילו שלך אכפת." אני מקניטה ואמיליה נושכת את שפתיה."את צודקת," היא אומרת ומפנה את מבטה בחזרה למראה."לא אכפת לי."
"אבל את פשוט פתטית,בחיי מה קרה למתבודדת החזקה שהכרתי בתיכון?" היא מקניטה.
"לא ציפיתי שדווקא את תשבי בקסמים של נייתן רוזק," היא ממשיכה ואני מתחילה להרגיש את דמי מבעבע.
"אני לא צריכה את ההטפות שלך אמיליה,לכי להזדיין." אני אומרת ומסתובבת על עקביי לפני שאני אפוצץ משהו במכות.
אני יוצאת מהשירותים של הנשים בקולג' ומתקדמת במסדרונות הארוכים.
אמיליה צודקת במשהו אחד,אני פתטית.
ואני כבר לא חזקה כמו פעם.
אני פוסעת אל עבר אולם הלימוד 1115 לשיעור הבא שלי.
אני נכנסת בדלתות הגדולות ומיישרת מבט לכל הסטודנטים שמסתכלים עליי.
אני לא רוצה לתת להם סיבה לרכל עליי,אני בכלל לא רוצה להראות להם שזה השפיע עליי.
אני מרימה סנטר בביטחון ומתקדמת לשורה הרביעית היכן שקלואי יושבת.
"היי ילדה,"היא מברכת לשלום שאני מניחה את תיק הגב שלי על השולחן.
"היי," אני משיבה ומתיישבת לצידה.
אני קוברת את פניי בתיק שנח על השולחן ועוצמת את עיניי.
"תעירי אותי שסנדר תצא.." אני מלמלת ומפהקת בעייפות.
קלואי מגחכת."את זו שתצא מהשיעור ככה ליב,"
"חה חה חה," אני אומרת ונאנחת בתסכול.
"בוקר טוב לכולם."קולה המחריד והחודר של פרופסור סנדר מפלח את אוזניי.
קלואי מושכת בידי כדי שאעמוד.
שנגמר הטקס שבו מברכים את המורה אני מתיישבת ומביטה בלית ברירה בסנדר.
אני מגניבה מבטים לכיתה כולה,אין זכר לנייתן.
לא ראיתי אותו מאז הלילה שבו הוא הגיע לחדר.
זה לא אמור לעניין אותי.
לא אמור להיות לי אכפת.
אבל בכל זאת אכפת לי.
אני מציצה מבעד לכתפה של קלואי ומחפשת את דין או את דילן אבל גם הם לא נמצאים כאן בכלל.
אף אחד מהם לא כאן.
זה מוזר.

נייתן

בחיים לא הייתי צריך אותך כמו שאני צריך עכשיו.
אני אגואיסט.
בן זונה.
מפלצת.
אבל עם כל יום שעובר הגוף שלי כואב, הלב שלי נמחץ ודועך.
"אמרתי לכם שאני בסדר!" אני נוהם בייאוש ובכעס ומכה שוב את דלת החדר.
אני בסדר.
"תוציאו אותי מכאן!," אני ממשיך לצעוק למרות שהם לא יעשו זאת.
כבר צעקתי ככה במשך כל החצי שעה אחרונה.
ושום תגובה מדילן ודין.
"קופסא נוספת נגמרה דין!" נוהם דילן אבל בלחש ואני מקרב את אוזני אל הדלת כדי לשמוע טוב יותר.
"אל תאשים אותו בזה דילן,הוא עבר הרבה." אומר דין בשקט ואני מאזין לדילן נאנח בכבדות.
"אני יודע,אבל אני לא אתן לו לחזור לשם." הוא אומר בחדות.
אני מתיישב על הריצפה הקרה ועם ראשי נשען על הדלת.
"אנחנו לא ניתן לו," קובע דין בהחלטיות.
לעזעזל.
אני לא רוצה שהם ידאגו לי,אני בסדר.
איזה בלאגן עשיתי.
אני חייב להתאפס על עצמי.
אני מוכרח להתעשט.
מבעד לדלת נשמע רק שקט,הם שניהם השתתקו.
דלת החדר נפתחת פתאום ואני מזנק לאחור במהירות.
"חשבתי שהוא מת," רוטן דין,ידו אוחזת בידית הדלת ולצידו עומד דילן.
"אני בסדר." אני מהדק את לסתי ונעמד על רגליי.
"אני אתעשט,אני מבטיח." אני אומר בעצב שאני מביט במבטם העצוב והמרחם.
"אנחנו נעזור לך בזה," מבטיח דילן ונעץ בי מבט כנה.
"כל עוד לא תקיא עליי אני בעניין." דין אומר וגורם לי לגחך.

                            ••••••••••••••••••

עוד אימון.
עוד שעה חסרת מעש.
עוד שעת ייסורים שבה אני צריך לצפות בחלום שלי מתפרק לרסיסים.
לפחות הקבוצה קצת התאוששה וחזרה לעצמה.
השחקנים התחזקו,גם דין ודילן.
המשחק של חצי הגמר מתקרב בצעדי ענק.
אני לא בטוח שאחזור לכושר בשביל להשתתף בו.
זה תלוי עכשיו רק בקבוצה,אם ננצח או נפסיד.
אפילו אם אספיק לחזור לכושר,לא אהיה מי שהייתי לפני הניתוח.
לא אהיה אותו הדבר.
אני תוחב את שני האוזניות עם החוט הישן באוזניי ומחבר אותם לטלפון הנייד שלי.
אני לוחץ על הפליי והפלייליסט שלי מתנגן ברקע,הפלייליסט האהוב עליי.
השיר הראשון שמתנגן באוזניי גורם לצמרמורת חזקות לזחול לאורך כל גופי.
השיר של אוליביה.
השיר הכי אהוב עליה.
השיר שהפך להיות הכי אהוב עליי.The ocean השיר של מייק פרי.
המקום הכי אהוב על אוליביה הוא הים,אני זוכר את היום שבו היא אמרה לי את זה.

"מה יש לאהוב במקום הזה?" אני מקמט את מצחי בזמן שאוליביה מתיישבת על החול לצד הים.
"הכל חול," אני מנער את נעלי הספורט שלי מהחולות שחדרו לתוכם.
אפילו הגרביים שלי מלאים בחול.
"זה הכי יפה בעולם." היא נאנחת בזמן שעיניה הנוצצות נועצות מבט בים הכחול של בוסטון.
אני מתיישב לצידה ובוהה בפרופיל פניה.
"יותר ממני?" אני מתגרה בה והיא מצחקקת.
"זה פשוט...מיוחד." היא אומרת מבלי להביט בי כלל.
היא מקרבת את רגליה היחפות והמקופלות קרוב לגופה ומחבקת אותם.
"טבעתי," היא אומרת פתאום ואני מביט בה בהתפאלות וברצינות.
"באוקיינוס שלך," היא מוסיפה בשקט לפני שאני בכלל מספיק לשאול אותה דבר.
"וזה משהו טוב?" אני שואל בלחש ופניה של אוליביה עוברות להביט בי.
"זה משהו חדש," היא נושכת את שפתיה ועיניה הגדולות נוצצות באור הירח הלבן.
אני מלטף את פניה בידי והיא מתמסרת למגעי ועוצמת את עיניה.
"אני אוהב אותך אוונס." אני מודה בכנות ועיניה של אוליביה נפקחות באיטיות.
"גם אני אוהבת אותך,רוזק." היא לוחשת ומצמידה את שפתיה בעדינות לשפתיי.