my betting [1]

פרק 14

                                 נייתן

הראש שלי מעוניין רק באחת.ועכשיו אני מתחיל לחשוב שהוא גם לא יהיה מעוניין באחת אחרת.
אוליביה אוונס הכניסה לי חזק, יותר ממה שכל שחקן פוטבול החטיף לי בחיים.
אני לא מסוגל להוציא את השם שלה מהראש שלי.
ואנחנו מכירים אחד את השני רק שבועיים.
אני מרגיש שהיא שונה. מכל אחת שהייתי איתה.היא רואה יותר משחקן הפוטבול שאני.
והיא יודעת בדיוק איך להטריף אותי.
אני פוסע אל עבר חלקו האחורי של הקולג',בדיוק סיימנו אימון כך שבשעה הזאת הקולג' כמעט ריק מאנשים.
המאמן נלסון זימן אותי לשיחה.הוא לא נוהג לעשות את זה בדרך כלל אבל מתי שהוא עושה את זה,אני מתחיל באמת לדאוג.
אני מניח שזה קשור לקבוצת הפוטבול שלנו שמידרדרת השנה הנוכחית ואני בתור הקפטן אמור לעצור את הידרדרות הזו.
אני נוקש על דלת המשרד של המאמן נלסון נקישה אחת."כנס," אני שומע מבעד לדלת את קולו ולוחץ על ידית הדלת קלות,אני נכנס פנימה וסוגר מאחורי את הדלת.
"קראת לי המאמן?" אני שואל במעט חשש והמאמן נלסון מכווין בראשו לכיוון הכיסא הפנוי שממולו.
אני ניגש אל הכיסא ומתיישב עליו.
"המשחק הבא של העונה חשוב," נלסון משפשף את לסתו ומשתהה.
"בשבילך." הוא מוסיף לאחר זמן מה.אני נדרך מעט בכיסא, אני חייב לדעת מה זה אומר.
"כמה מאמנים מהקבוצות הגדולות מגיעים למשחק,לבחון את היכולות שלכם."
אני מהנהן באיטיות ומנסה לעכל את המידע החדש.
הרגע שכל החיים חיכיתי עבורו הגיע אבל אני מרגיש כל כך לא מוכן אליו.
"ואתה בן, אחד הטובים שאני מכיר וזה יהיה להם פיספוס אדיר אם לא יקחו אותך." רצינות אמיתית נשקפת מקולו.
"התלבטתי האם כדאי לי לומר לך,כי אני רוצה שתהיה אתה במגרש אל תתרגש ואל תעשה פשלות שם."הוא זוקף אצבע לעברי,"אעשה את הטוב שאני יכול." אני מבטיח.
"גם בלימודים.אתה מתחיל להידרדר שם.אם תמשיך ככה לא תהיה לי ברירה אלא לסלק אותך," אומר נלסון שעיניו החמות והקטנות ננעצות אל תוך עיניי.
"אשתפר." אני מבטיח שוב ונלסון מהנהן.
"טוב אז אם ככה עוף לי מהעיניים," הוא מרים כמה דפים משולחן העץ שלו אל מול פניו.
אני מתרומם מהכיסא ועושה את דרכי החוצה.לעזעזל זו חתיכת פצצה.
הרגל שלי עדיין לא במצב הכי טוב, אני לא בטוח אם אני אהיה אש גם במשחק הבא.
אני חייב להיות.
שאני סוגר מאחורי את דלת המשרד אני דולף מכיסי האחורי את טלפון הנייד שלי ומתקשר לאוליביה.
"מצטערת אבל אנחנו לא יכולים לתרום היום," היא עונה ואני מצחקק בקול.
"אוליביה, המאמנים של הNFL יגיעו למשחק הבא," אני מתחיל לומר ומחכה לתגובה מאוליביה.
"וזה אומר?" היא שואלת ואני יכול לדמיין אותה מקמטת את מצחה בבילבול.
"שחבר שלך יכול להתקבל ל-NFL..." אני אומר ואוליביה צווחת בעונג," זה החלום שלך,"
"כן." אני מתקדם במסדרון שחיוך על פניי,מסוג החיוכים המטופשים של הבני נוער.
"אבל הציונים שלי על הפנים," אני לופת את הטלפון חזק יותר שאני מתחיל לחשוב על תחילת הסמסטר הבא,אני מוכרח להשתפר ואין לי די הרבה זמן כדי לעשות זאת.
"במה אתה לא גרוע?" שואלת אוונס."במה אני לא גרוע?" אני שואל בפגיעות," אני לא גרוע בכלכלה," אני מוסיף." אוקיי ומה עם מתמטיקה וחשבונות?" היא שואלת ואני נאנח בדרמתיות,"אני אפילו לא מסוגל לאיית מתמטיקה נכון." אני רוטן.
"המקרה אבוד יותר ממה שחשבתי שהוא.." ממלמלת אוליביה ומוסיפה,"אני אלמד אותך,בתנאי שתעזור לי לעבור על המחזה שלי לסתיו הקרוב." עסקה מפתה,אני גם אוכל ללמוד וגם לבלות זמן עם חברה שלי.
"מקבל את האתגר." אני מסכים.
"נתראה רוזק." אומרת אוליביה ומנתקת את השיחה.
אני לא יודע למה הדבר הראשון שרציתי לעשות היה להתקשר אל אוליביה.
אני באמת לא יודע למה,אבל אני שמח שעשיתי את זה.
על צג המסך שלי מופיעה בדיוק הודעה מדילן,
מסיבה אצל אליוט היום באחד עשרה.
טוב האמת שלא יזיק לי להשתכר היום קצת.
סגור. אני משיב.
אני פותח את הצאט שלי עם אוליביה ומקליד לה בזריזות, מסיבה אצל אליוט+אוליביה= נייתן שמח. והתשובה שלה מגיעה במהירות. כאפה+ נייתן=אוליביה שמחה.
אני מגחך לעצמי תמיד יש לה תשובות לכל דבר.
מה את אומרת ליב,שעה אחד עשרה לאסוף אותך?אני שואל.
אני אחשוב על זה... היא משיבה,אני מחייך בניצחון וטוחב את הטלפון בחזרה לכיס הגינס שלי.
אני מגיע אל קדמת הרכב שלי ומבחין במון מרטין,שחקן פוטבול מספר חמש בהרכב יושב על מדרגות הקולג' עם בגדי האימון מעליו והקסדה שלו נחה לצידו.
הוא נראה לא כמו מון שאני מכיר.אומנם אני לא מכיר אותו הרבה זמן הוא רק סטודנט שנה ב אבל אני כן יודע לזהות פרצוף תחת כזה.
אני מכניס בחזרה את המפתחות לכיס ומכניס את ידי אל כיסי הגקט שלי.
מון לא מבחין בי שאני מתיישב לצידו,או שהוא כן מבחין אבל רוצה להתעלם.
"מה יש מרטין?" אני שואל ומון מנער את ראשו," כלום סתם מתאפס על עצמי לרגע." הוא משיב.
"אתה יכול לספר לי אני לא שופט."
הוא נאנח,"אני חושב לפרוש מהפוטבול.." הוא מתחיל לומר ואני מחבר את גבותי בחוסר הבנה.
"מה זאת לפרוש? אתה שחקן טוב." אני קוטע אותי והוא נראה יותר מבואס ממקודם.
"אני אתרכז במשפטים ואהפוך להיות עורך דין כמו אבא שלי." הוא מוסיף במירמור.
"אבל זה לא מי שאתה," אני אומר שאני מרגיש איך דמי מבעבע.
"אין לי מה לעשות קפ, אלו תמיד היו החיים שלי." הוא נאנח ומתרומם ממדרגות הבניין.
אני שונא את זה.
"רק אל תעשה משהו שתצטער עליו לכל החיים, החיים שלך הם שלך שיזדיינו האחרים."הוא מסתובב לכיוון הבניין ואני אומר לגבו.
אני לא יכול לראות את התגובה שלו אבל אני יודע שהוא שמע אותי.
אני מקווה שהוא לא יחליט להיות פחדן ולעשות את מה שמכתיבים עבורו.
הוא צועד אל עבר הבניין הגבוה ואני מתרומם מהמדרגות.
הבחור מזכיר לי אותי קצת, בחיים לא הייתה לי דעה משל עצמי, הייתי הילד הטוב ומילאתי אחר הפקודות הדפוקות של אבי בצייטנות.
תמיד רציתי שיתגאה בי.אבל חיפשתי גאווה במקום הלא נכון, הוא בחיים לא היה רך איתי לא פיזית ולא מילולית ואני תמיד לקחתי על עצמי את העונש הזה.
אבל עכשיו כבר החלטתי שנמאס לי,אני רוצה למחוק אותו מעל שמי,אני רוצה להשתחרר מהמנוול הזקן הזה ולהיות חופשי.
אני לא רוצה להיות כמוהו בכלל.
אני רוצה להיות אני.אני משחק פוטבול בשביל עצמי ולא בשביל הזקן.אני מת על המשחק הזה.אני מרגיש אותו זורם לי בדם.
אני מסיים עם הקולג' ומעיף אותו לאלפי עזעזל מחיי.