my betting [1]

פרק 32

נייתן

אני מתאמץ לפתוח את עיני,ראשי דופק כמו פטיש.
אני מתמתח מעט ופותח את עיניי בכוח רב.
אני נשכב על גבי ובוחן את החדר שאני נמצא בו.
זה לא החדר שלי.
אני מתרומם מעט לכדי ישיבה ומבחין בבחורה שוכבת לצידי.
חושך ממלא את עיניי.
לא.
לא.
לא.
לא.
לא.
לא.
לא.
ליבי הולם במהירות בחזי שאני מבחין בסיטואציה.
שנינו חסרי בגדים,בחדר שכנראה שייך לה.
אוליביה.
אוליביה.
אני קופץ מהמיטה ונאנק מהכאב שמציף אותי.
אבל זה כואב יותר.
אני מפלצת.
"היי," לוחשת הבחורה בקול שקט ומציצה מבעד לשמיכה.
"אמנדה?" אני שואל נדהם ובחילה מזדחלת לגרוני.
בגדתי באוליביה.
בגדתי.
אני מפלצת.
"לאן אתה הולך נייתן?" היא טופחת על הצד הריק של המיטה לצידה.
אני לא מוצא מילים לדבר.
אני ממשיך לגשש בחדרה ולדוג את הבגדים שלי שמפוזרים לכל עבר.
גופי רועד ללא שליטה.
אני רוצה לצרוח על אמנדה.
לעזעזל.
אני אדיוט.
פאאאקקק,אני מתנשם בכעס וחושק את שיניי לכדי כאב.
אני אדיוט.
אני בן זונה.
לעזעזל.
איך איבדתי שליטה?
אני לא זוכר כלום.
"נייתן," אומרת אמנדה בתקיפות ומבטי הזועם ננעץ במבטה.
"את פאקינג מפלצת." אני נוהם בכעס.
"נייתן אתה זה שרצית את זה...ידעתי שהזונה הזאת לא תהיה טובה בשבילך," היא אומרת בקול ארסי.
נוטף קינאה וזעם.
"לעזעזל," אני שואג בקול אדיר ומעיף את הכיסא שלצד שידת האיפור שלה.
דמעות ממלאות את עיניי.
אני בן זונה.
מפלצת.
אני מתרסק על הריצפה והדמעות מתחילות לנשור מעיניי."לא שכבתי איתך," אני נוהם.
"לא שכבתי איתך,אין מצב." אני נוהם בקול מרוסק שוב ומחזיק את ראשי בין ידיי.
אני אוהב את אוליביה.
בחיים לא הייתי עושה את זה.
אני מתרומם במאמץ מהריצפה ואמנדה נועצת את עיניה בי.
אני יוצא בסערה מחדרה,ללא חולצה וללא נעליים או גרביים.
אני חייב להסתלק מפה.
אני יורד בזריזות במורד המדרגות ורץ לכיוון דלת היציאה.
"נייתן לאן?" היא שואלת ואני נעצר בכעס ומסתובב לעברה.
"תתרחקי ממני אמנדה,תתרחקי ממני!" אני שואג בכעס.
ויוצא אל מחוץ לבית שלה.
הרכב שלי חונה בכניסה שאני נכנס לתוכו אני רוצה להקיא.
קונדום פתוח והתחתוני תחרה של אמנדה על המושבים האחוריים.
אני מתנשף בחדות ורועד.
אני מנסה להסדיר את נשימותיי ומרים את טלפון הנייד שלי.
נתניאל רוזק לא שלחת לי הודעה קרוב לשלוש שעות אתה בחיים?
ההודעות של אוליביה מאמש מוחצות את לבי.
כבר שכחתי איך לנשום.
אני נרדמת.
אוליי רק תכתוב לי שאתה בסדר?
כייף לך?
מה עם הברך?
אני דואגת....
רוזק,אני יותר מדי בררנית? אלה אומרת ככה...זה ממש לא נכון.
שנעבור לגור ביחד נחליף את המיטה שלך,היא קשה כמו אבן.
דילן לא מפסיק לנחור בחיי הקירות דקים כל כך.
מתי אתה חוזר,כבר מאוחר?
ניית?
דימעה בורחת מעיני שוב ואני מכה את ההגה בעוצמה רבה.
לא.
לא.
לא.
לא.
לא.

אוליביה

"היי," אני מחייכת אל עבר ליאו והוא משיב לי בחיוך קטנטן.
"היי אוליביה." הוא אומר שאני עתה עומדת מול פניו.
"מה איתך?" אני אומרת ונאחזת ברצועות של תיק הגב שלי. אני מנסה שזה ישמע בנינוחות אבל זה יוצא מואלץ.
זה כמו לשאול מה עם מזג האוויר בחוץ.
"רגיל כזה." הוא מושך בכתפיו ולובש על פניו חיוך מאולץ.
שאתה מתחיל לזייף חיוך אתה יכול לדעת מתי אנשים אחרים מזייפים.
עיניו בורקות ושפתיו נפתחות אך הוא לא מוציא מהן הגה והן נסגרות שוב.
"איך הולך עם המחזה?" הוא לבסוף שואל, מתחמק מלדבר עליו.
"רגיל כזה." אני משיבה גם במשיכת כתפיים קטנה.
"אוליביה,הרגע ענית לי באותו תשובה כמו שלי?" הוא שואל מופתע ואני מצחקקת."יכול להיות....קול." אני אומרת והוא מחייך.
"איזה שיעור יש לך עכשיו?" אני שואל ושנינו צועדים אל עבר הקפיטריה.
"עם מרטינס.." נאנח ליאו בדרמתיות ואני מצחקקת.
אני לא ממש מכירה את הפרופסור אליאס מרטינס אבל שמעתי שהוא חתיכת מניאק.
"ולך?" הוא שואל.
"חזרות למחזה." אני מנסה להיאנח כמותו והוא צוחק.
"מתי המחזה בכל מקרה?" שואל ליאו ושנינו נעמדים בתור מאחורי המוני סטודנטים רעבים.
"בערך עוד שבוע מהיום,ביום...רביעי." אני אומרת במעט לחץ.
חיכיתי למחזה הזה יותר מדי זמן והוא כבר כמעט כאן ואני לא מרגישה מוכנה מספיק בשבילו.
"אהיה שם." הוא מכריז ואני פוערת את עיניי.
"אתה? ליאו קול תלך למחזה משעמם ותבזבז את זמנך היקר?" אני שואלת מופתעת והוא מגחך."כן...אבוא לעודד אותך." הוא אומר ואני נוחרת בבוז,"בלי עידודים אני אסתכל עלייך ואקרע מצחוק." אני מודה וצחוקו מתגבר.
"את שחקנית רצינית.." הוא אומר ואני מקניטה אותו,"איך אתה יודע בדיוק?"
"אני יודע." הוא משיב ואני מצחקקת.
"היי,...איך הולך עם נייתן?" הוא שואל לאחר שתיקה קצרה.
"די טוב."אני מודה.
יותר מדי טוב.
אני אוהבת את נייתן.
"את אוהבת אותו אה?" הוא שואל אבל קולו נשמע די עצוב גם אם הוא מנסה להיות קליל.
"כן...אני אוהבת אותו." אני מתוודה בשקט בפניו.
"מה עם הפוטבול?" אני שואלת ומתחמקת מהנושא הקודר שנפל עלינו.
היו לי רגשות כלפי ליאו במשך תקופה ארוכה אבל עכשיו אני לא מרגישה אליו כלום מעבר לאהבה ידידותית.
התאהבתי בנייתן.
"מאז שנייתן ירד מהמגרש המצב לא טוב." הוא אומר בכנות ואני מהנהנת בהבנה.
חוץ מזה שנייתן הוא הקפטן שלהם הוא אחד מהשחקנים הטובים ביותר בנבחרת.
וששחקן טוב נפגע כל הקבוצה נפגעת.
"הוא יחזור." אני מבטיחה.
"ברור אני יודע...עד אז אנחנו צריכים להחזיק מעמד." הוא משיב.
"וחוץ מזה....בגלל מה שקרה לנייתן גם דילן התחיל להידרדר,ומון ואליוט...הם משחקים על הפנים." מוסיף ליאו.
המצב באמת רע,יותר ממה שחשבתי.
אני יכולה להבין עכשיו את נייתן קצת.
הוא לא דאג רק לעצמו..הוא דאג גם לקבוצה.
הוא הקפטן שלהם,הדמות שהם מעריכים ומכבדים ושואפים להיות כמותו הוא רק רצה לעמוד בציפיות שלהם ושל עצמו.
כמו שהוא תמיד עושה... אני חושבת בעצב.
"אני בטוחה שהמצב ישתפר," אני אומרת בכנות.אני באמת בטוחה שזו רק תקופה,ברגע שניית יחזור לעצמו-הוא יחזיר את הקבוצה.
זה הגבר שלי.
"כן צודקת...תשכחי ממה שאמרתי," הוא ממלמל ומתנער מעצמו כאילו מכריח את עצמו להתעשט.
הוא מתבייש.
הוא חשף את עצמו יותר משהיה רוצה.
"אני מבינה אותך," אני אומרת בשקט וליאו מביט בי בעיניו החומות."באמת." אני מוסיפה נחרצות.
הוא מהנהן וזויות פיו מתרוממת בחיוך קטנטן בעידוד."כן,אני יודע."