my betting [1]

פרק 13

אוליביה

נייתן הוא האדיוט האידאלי שלי.
טוב לפחות אני מקווה שהוא שלי.
הבחור הזה הרעיד אותי כל כך.
ועד עכשיו קשה לי להתאושש מהרעידה האחרונה.
את מוצאת חן בעיניי.....בטירוף.
לעזעזל עם המשפט הזה.
אני ונייתן מתקדמים אל עבר בית הקפה,שידינו שלובות זה בזו.
זה מוזר ומרגש בו זמנית.
"כולם מסתכלים," אני לוחשת אל עבר נייתן באימה שאנחנו נכנסים אל תוך בית הקפה.
אני רגילה להיות בלתי נראת,אני שונאת להיות בתוך אור הזרקורים.
וכאן אני עומדת באור הזרקורים עם כוכב פוטבול מפורסם שלא קשה לפספס.
אני מזהה המון פרצופים מוכרים,יש כאן המון סטודנטים מוכרים מהקולג' וכולם באזור הזה מכירים את נייתן רוזק.
נייתן הולך מעט לפני בגלל רגליו הארוכות, אני מעט אחריו,נאחזת בידו חזק כל כך.
אני מבחינה בשריר נע בלסת שלו,הוא נעצר במקומו שאנחנו מגיעים אל מרכז בית הקפה.
נייתן נועץ מבטים כועסים בכאלה שמסתכלים לעברנו.
"ההצגה נגמרה." מכריז נייתן בקול רם ובמבט מאיים.
הבחורים שהסתובבו בכיסאם מסתובבים חזרה וממהרים לבצע את הפקודה השקטה של נייתן.
"לא התכוונתי שתעשה את זה." אני נוזפת בו ומתיישבת מולו בתא הפנוי על ספת העור האדומה.
"הם חייבים להפסיק להתנהג כמו חבורת רכלניות," נייתן אומר בפשטות.
"עכשיו באמת נתת להם סיבה טובה לרכל." אני רוטנת,ומבטו המשועשע של נייתן הרצין,"עדיף שהם ידעו שאת חברה שלי." עיניו האפילו במעט.
"למה?" אני מרימה גבה.
"כדי שישמרו את החבילה במכנס." הוא עונה.
אני מצחקקת לתושבתו הפרימיטיבית, לא חשבתי שנייתן הוא טיפוס קנאי.
"עדיין לא הסכמתי לזה," אני אומרת באדישות קרה.
"אלייך ואליי." אני מצביעה עליו ועליי.
"לא היית צריכה להסכים,הגוף שלך הסכים איתי." קולו נמוך,מעיר את גופי לחיים.ממשפט פאקינג אחד.
"אל תהיה בטוח כל כך בעצמך רוזק," אני משיבה וגבתו מתרוממת מעלה,"רוצה שנבדוק את זה?"
אני נעה באי נוחות בספה, כל ההערות הגסות של נייתן הולכות למקום הלא נכון.
"שתיקה כהסכמה." הוא לועג לי בחיוך יהיר ואני מגלגלת את עיניי.
"מה אנחנו לוקחים?" אני מרימה את התפריט גבוה אל מול עיני,מסתתרת ממנו כמה שאפשר.
"שוקו ספיישל." עונה נייתן ומוריד את התפריט שלי מטה.
"שוקו ספיישל?" אני שואלת כלא מאמינה וכובשת את צחוקי.
"כן." משיב נייתן ברצינות שיא.
"לשתות שוקו לא יפגע בגבריות שלך?" אני שואלת בשעשוע.
נייתן מעמיד פניי נעלב,"ככה את חושבת?" הוא שואל פגוע.
"רק אם תוסיף סוכריות." אני עונה בצחוק מתגלגל.
"תוספת גדולה של סוכריות." הוא לוקח את האתגר ומשיב ואני מצחקקת.
מלצרית בלונדינית וגבוהה מאוד ניגשת אל עבר שולחננו,אני זוכרת שאלה סיפרה לי עליה.
זו אמנדה נייל,סטודנטית שנה ג כמוני בקולג'.לא נתקלתי בה הרבה אבל הפרצוף שלה היה לי מוכר עכשיו יותר מתמיד.
זו הבחורה שאיתו בגד מון בדיאנה.
היא מתקדמת לכיוון נייתן והגוף שלי ישר נכנס לעמדת תקיפה בדריכות.
כלבה בלונדינית.
"נייתן נחמד לראות אותך כאן." אומרת בפלרטטנות ובאיטיות.
"גם אותך." נייתן עונה בקצרה ונראה מאוד לא מרוצה לפגוש אותה.
עכשיו אני תוהה איך הם מכירים אחד את השני אבל כמעט סותרת לעצמי שאני נזכרת שנייתן רוזק היה עם כל חצאית בקולג'.
כולל אני.
"מה איתך? הרבה זמן לא נפגשנו," היא מעוותת את פניה לפרצוף סמיילי עצוב.
"אני בסדר.."נייתן מתחיל לומר ואני כמו קנאית עוצרת בינהם את השיחה,"שני כוסות שוקו ספיישל." אני אומרת ואמנדה מסתובבת להביט בי.
או במילים אחרות להבין שאני לא אוויר שקוף.
המבט המתאב שלה אליי מעלה סיפוק אדיר על ליבי,מגיע לך כלבה ב'יצית.
"לא ידעתי שאתה בפגישת לימודים," היא אומרת שהיא נועצת מבט בי.
"זו אוליביה,חברה שלי."
היא מרימה את גבותיה ביחד בפליאה,"אז אתה כבר לא אותו הנייתן הא?"היא רוכנת קרוב יותר אליו.
זה לא נראה שנייתן מתעניין במה שהיא אמרה או בה ,עיניו נעוצות בעיניי כמו ביום שעמד בפתח החדר שלי.
"סיימת?" אני שואלת בחוסר סבלנות.
"מי את חושבת שאת בדיוק?" היא שואלת בגסות.
"מישהי שממש לא כדאי לך להכעיס בלונדה." הפה שלי כבר מדבר לבד.זה הספיק לי.
הכלבה הזאת יודעת רק לנבוח.
"שתסיים איתה,אתה יודע איפה למצוא אותי." אומרת אמנדה ומסתובבת על עקביה.
חתיכת..
אני קמה בכעס ממקומי ונייתן עוצר בעדי,אני שולחת לעברו מבט מאיים שאני מבחינה בידו הגדולה אוחזת בחוזקה את שלי.
"תעזוב," אני פוקדת.
"לא רוצה." הוא משיב ומהדק את אחיזתו.
"היא כלבה." אני מסננת בשיניים חשוקות ומתיישבת חזרה.
"אני יודע."
"איך אתה מכיר אותה?" אני שואלת בסקרנות אבל בתוך תוכי ממש לא רוצה לשמוע את התשובה לכך.
"אקסית ישנה." הוא נאנח ומשיב.
"הטעם שלך בבנות הוא וואו." אני מקניטה ונייתן מצחקק.
"פעם.זה היה הטעם שלי פעם." הוא מדגיש.
"למה נפרדתם?" אני מוסיפה.
"היא הייתה חתיכת קוץ בתחת,היא תמיד חיפשה רק אחרי הסטטוס שלי."
"זה נשמע מבאס..."
נייתן מפנה את ראשו הצידה,מנסה לחמוק ממבטי הבוחן.
הוא היה כנה איתי.
כמו שאני הייתי איתו.
בזויות עיניי אני מבחינה באמנדה מתקדמת לעברנו עם מגש אדמדם בידיה שעליו כוסות השוקו שלנו.
אני עוקבת אחרי תנועותיה עד שהיא מגיע לקדמת התא שלנו.
היא מניחה ממול נייתן ספל שוקו חם אחד והיא מתקדמת לעברי וכוס השוקו הרותח מחליק מידיה על גופי.
המשקה החם שורף את גופי, הכלבה חיממה אותו יותר מדי.
"אוליביה," נייתן מתרומם מהספה ואני קוטעת אותו,"אני בסדר." לסתו של נייתן נדרכת בעצבים.
אני ממש לא בסדר.
אני רוצה לתלוש לכלבה הזאת את כל השיערות הבלונדיניות שלה ולתת לה כאפה כואבת.
אני תופסת את המפית הלבנה שעל השולחן וסופגת את הנוזל החם.זה פאקינג רותח.
"בוא נלך נייתן האזור פה מסריח מקנאה." אני לוקחת את עצמי ביידים.פרופורציות אוליביה,פרופורציות.
נייתן כובש את צחוקו ומתרוממם יחד איתי.
אנחנו נכנסים אל עבר האסטון מרטין האפרפר של נייתן ואני חוגרת את עצמי.
"את מיוחדת," מודה נייתן שמניע את הרכב.
"למה?" אני מחליטה לשאול אותו.
"כי את משוגעת."
אני מחמיצה את פניי,הייתי בטוחה שהוא הולך לומר לי משהו נחמד.
"באופן שמשגע אותי." הוא מוסיף ואני מצחקקת.
"תראי את הבחור הזה," הוא מצביע אל כיוון מפשעתו.
"הוא חנוק שם למטה." הוא אומר בייאוש ואני מסתכלת על הבליטה במכנסיו.
"אוי מסכן כזה."
"הוא צריך שאטפל בו?" אני שואלת ונייתן נראה נלהב כל כך.
"הוא יותר מצריך." טון קולו משתנה לצרוד.לקול האהוב עליי.
אני מחליטה להיות נועזת.בחיים לא הייתי אחת כזאת.
הכל תמיד היה מתוכנן אצלי מראש,בלי הפתעות.
אני משחררת את החגורה ונייתן מביט בי בבילבול."מה את עושה?" הוא שואל שאני חולצת את נעליי."כאן?" הוא מוסיף בשעשוע ונראה נלהב אפילו יותר.
אני מצחקקת והוא יורד עם הרכב אל עבר יער עצים ממול בית הקפה.
פאק אני לוהטת עכשיו.
בחיים לא עשיתי דבר כזה.
בחיים לא הייתי הבאד ביץ ששוברת את החוקים.
ברגע שהוא עוצר את הרכב,אני מתיישבת מעליו ומביטה אל הכחול של עיניו הסוערות.
אני מחזיקה את פניו בין שני ידי,"זו טעות,אנחנו לא טובים ביחד," אני מתנשמת בכבדות ומודה.
אנחנו נגרום אחד לשני רע,זה כמו סם,הוא ממכר אבל מסוכן ולא בריא.
"לא אכפת לי לטעות." הוא אומר מתנשם גם הוא.
אנחנו מבטים זה בזה,מרגיש שהזמן עצר במקום והשניות האלו לוקחות נצח."רק פעם אחת," אני אומרת וזה כל מה שנייתן היה צריך בשביל לרסק את שפתיו על שפתיי.
שפתיו מלטפות את שפתיי בעדינות שלא אופיינית לנייתן.לשונו מבקשת ממני בהיסוס לקבל אותו אליי ואני מאשרת,מפסקת את שפתיי.הוא מחדיר את לשונו בין שפתיי וככה הרבה זמן אנחנו מחוסרים נשימה אבל אף אחד לא עוצר כדי לנשום אוויר.
אני צריכה אותו כל כך.הרבה זמן לא הרגשתי ככה.
אני מנתקת מנייתן בחוסר רצון שפתיו ורודות ותפוכות ושיערו מבולגן מאצבעותיי. אני יורדת ממנו לאט עד שאני מתמקמת מול איברו."פאק אוליביה." מלמל נייתן.אני פותחת את הרוכסן שלו ושולפת את איברו הנוקשה.ירדתי פעם לגברים אבל אני לא טובה בזה,בכלל.אני מחזיקה אותו בין שני ידי ומלטפת אותו לאורך כל אורכו,נייתן מתפתל תחת מגעי בעונג. את המראה הזה יהיה לי קשה למחוק, גרמתי לנייתן רוזק ליפול לרגליי.
אני מכניסה את גודלו אל פי ומענגת אותו בעזרת שפתיי."אוליביה..פאק...אני" הוא נוהם בעונג ואני בולעת את כולו אליי.
הוא מרים אותי מריצפת הרכב ואני נעזרת בו כדי להתרומם."לעזעזל," הוא רוטן ואני מצחקקת.
"זה לא היה טוב?" אני שואלת.
"זה היה יותר מדי טוב." הוא משיב.הוא מרים אותי כמעט בלי מאמץ ומושיב אותי מעליו.
אני רוכנת קרוב אל שפתיו ושיערי עוטף את שנינו משני צידינו.
אני מחברת בין שפתינו שוב וטובעת בנשיקה כמו שאני טובעת בעיניו הכחולות.