my betting [1]

פרק 46

אוליביה

איך אבא אמור לומר לביתו שהיא הבת שלו אחרי כל כך הרבה זמן שלא היה נוכח בחייה,אחרי שהשאיר אותה לגדול לבד והמשיך בחייו ללא כל רגש אשמה.
בחלומות שלי בתור ילדה,הייתי חולמת על ההורים האמיתיים שלי,הייתי בונה עלילה שלמה על מה קורה איתם היום ומה קרה איתם אז שהם עזבו אותי.
רוב הבנות בגיל הזה היו חולמות על להיות נסיכות ולמצוא איזה נסיך יפה אבל לא אני.
אני חלמתי על כמה אבירה אני אהיה,כמה חזקה ההפוך בשביל לשוב להוריי,בשביל לרצות אותם.
דימינתי אלפי סיטואציות בהם ההורים שלי מוצאים אותי ומבשרים לי שהם הוריי ושהם יקחו אותי מהמקום הנורא הזה,הפסקתי לדמיין את זה בשלב מסויים כי כבר לא רציתי בזה אבל עכשיו שזה קרה זה שונה לגמרי ממה שחלמתי עליו בתור ילדה.
זה לא איך שרציתי שזה יקרה.
אני אוחזת בידו של אבי וצופה בחזהו עולה ויורד בקצב יציב.
"אלכסנדר," אני לוחשת בשקט לעברו אך עיניו עצומות.
"בבקשה תחזור.." אני אומרת ואני אפילו לא יודעת למה.
אני אפילו לא מכירה אותו.
גופו נראה חסר חיים על מיטת בית החולים,המון מכשירי הנשמה מחוברים אליו...חוטים מכל מקום אפשרי והרעש המייסר של המוניטור שעוצר את ליבי בכל פעם שאני מתרכזת בו.
לא ככה דימיינתי את המפגש עם אבי.
אני נושכת את שפתיי הרועדות ומביטה בגופו השליו והעייף של אלק.
אני מביטה על היד שלי שאוחזת נואשות בידו.
מבטי נודד אל עבר צמיד הנייר של בית החולים שעל זרועו ודמעות נכוות בעיניי.
אני מנסה להתאפק,להחזיק בכל הכוח את הדמעות האלו בפנים אבל אני לא מצליחה.
"אל תעזוב אותי," אני אומרת וצפצוף חזק נשמע בחדר,ליבי מפסיק לפעום.
לפני שאני בכלל מגיבה רופא ושני אחיות נכנסים לחדר,אחת מהן אוחזת בידי ומנסה להוציא אותי מהחדר.
אני מוכת הלם,גופי רועד ללא שליטה..אני מאבדת אותו שוב.
"ל-לא," אני מנסה לומר ודמעותיי מתחזקות.
"לא,אני לא עוזבת אותו." אני מחליטה ומנסה להתנגד לאחות שגוררת אותי ליציאה בזמן שהרופא והאחות השנייה מתחילים לעסות את ליבו ולבצא בו פעולות החייה.
"תעזבי אותי!" אני פוקדת בזמן שעיניי נעוצות בו וברופא והאחות שפועלים במרץ וצועקים אחד על השני בפקודות.
"אני מתנצלת מיס אוונס..." האחות שאוחזת בי ממלמלת בעצב ואני נועצת את רגליי עמוק בריצפה.
"לא," אני ממלמלת בהיסטריה."קחי אותה מכאן!" הרופא צועק על האחות והיא ממהרת לעשות כדבריו.
"אלק!" אני צועקת בכל הכוח ומרגישה במישהו נצמד מאחורי ואוחז בי בחוזקה.
"אוליביה.." ממלמל נייתן בכאב ואני מנסה לצאת מאחיזתו.
הם הורגים אותו..הם הורגים את אבא שלי.
הוא..מת..?
"תשחרר אותי!" אני נוהמת ופתאום דממה מוחלטת יורדת על החדר.
הרופא מפסיק את תנועותיו והאחות שמולו מיטתו של אבי משפילה מבט.
אני צונחת על הריצפה באפיסת כוחות אך נייתן לא נותן לי הוא מייצב את גופי ומושך אותי לחזהו.
"שעת פתירה," אומר הרופא וגופי מצטמרר.
"15:46." הוא קובע וגופי מפסיק לפעול.
שעת פתירה?
אבא שלי...מ..מ...מת?

                         *ארבעה ימים קודם לכן*

גורל.
לא ייחסתי למילה הזאת משמעות כל כך.
זה הייתה מילה חסרת ערך,מטופשת ומגוחכת שלא יכלתי בכלל לחשוב עליה.
נלחמתי עם הגורל לצד זה שהשלמתי איתו.
קיבלתי את חיי ונלחמתי בהם.
אוליי זה הגורל?
שגרם לי להילחם ולתת את כל מה שיש בי בשביל למצוא את האושר שלי?
יש דבר כזה גורל?
עכשיו הגורל הקיש בדלתי והחלום הכי גדול שלי התגשם.
"נייתן לא בגד בך אוליביה." כשאני פותחת את דלת החדר אריק הוא הדבר הראשון שאני רואה וזה המשפט הראשון שיוצא מפיו.
אני מביטה בו המומה,חסרת קול.
נייתן שלח אותו הנה?
אני מגחכת במרירות," להתראות אריק," אני אומרת וסוגרת את הדלת אך אריק תופס בה בידו ומונע ממני זאת.
"זו אשמתי,גרמתי לו להאמין שכן כדי לנקום בו אבל...הלכתי רחוק מדי." הוא אומר בכנות ועיניו נוצצות בכאב.
"אני ואמנדה..." הוא מתחיל לספר ומתכווץ כנראה מהזיכרון שחלף במוחו.
"אני והיא עשינו עסקה,אני אתנקם בנייתן והיא תזכה להתנקם בך,אבל זה הקצין יותר מדי.." אומר אריק ואני פותחת מעט את הדלת אך עדיין לא את כולה.
"מה אתה אומר בעצם?" אני שואלת בשקט.
"שאני זה שהפריד בינכם." הוא לוחש בשקט גם.
"אני לא מאמינה לזה," אני אומרת והוא נאנח.
"ידעתי שתגידי את זה..."הוא אומר ושולף משהו מתוך כיס הגינס שלו,הוא מושיט לי אותו ואני מבינה שזה דיסק און קי.
"אם את לא מאמינה לי תאמיני לעובדות." אני מושיטה את ידי ואלוהים יודע למה לוקחת את הדיסק.
"מה היה המניע שלך לעשות את זה בכלל?" אני שואלת כשאני אוחזת בדיסק און קי הקטן.
"נקמה בנייתן." הוא לוחש ומתרחק אט אט מדלת החדר.
אני לא מבינה דבר,אני סוגרת את דלת החדר ושוכבת על המיטה בייאוש.
אני מרימה את הדיסק הקטן מול עיניי ומביטה בו.
אני כבר לא יודעת למה אני אמורה להאמין.

                          
"זה מה שקרה.." אני מספרת לנייתן ומביטה בעיניו התכולות והכבויות.
איך לא ראיתי את זה קודם לכן?
איך לא האמנתי ללב שלי?
"אני כועסת על עצמי שלא האמנתי בך קצת יותר.." אני ממלמלת בשקט את מחשבותיי ומשפילה את מבטי מטה.
נייתן אוחז בידו בסנטרי ומרים את פניי אליו."אני הרחקתי אותך אוליביה,זו אשמתי." הוא אומר ולא מביט בעיניי כלל כמו שהוא תמיד נוהג לעשות.
"אני רותח מזעם." הוא אומר ושומט את ידו מפניי.
"זה שייך לעבר," אני מחייכת לעברו נחלשות אך הוא שקוע בכעס ולא מבחין בי.
אני מניחה את ידי על ידו הגדולה,"נכון נייתן?" אני שואלת ונייתן מהנהן ובו זמנית חושק את לסתו.
"רוזק," אני אומרת והוא סוף סוף מביט בי.
"תבטיח לי שלא תעשה להם כלום." אני פוקדת ומביטה בו במבט מאיים.
"אני לא מבטיח דבר כזה.." הוא נאנח בכעס ואני שולחת אצבע אחת אליו.
"תבטיח לי," אני פוקדת בשקט וצופה בנייתן רב עם עצמו.
"לעזעזל אוליביה,את קושרת את המפלצת הלא נכונה.." הוא מושיט אצבע לעברי ומצמיד אותה אל האצבע שלי.
"ובזאת נתניאל רוזק יש הבטחה." אני אומרת ומחייכת בניצחון לעברו.
"אוליביה," הוא אומר בטון מעט כועס שאצבעו מתנתקת משלי באיטיות.
"נייתן," אני מחזירה בטון כועס משלי והוא נאנח.
"שכחתי כמה קשה זה לריב איתך.." הוא ממלמל ואני מגחכת."אל תדאג אני אזכיר לך,"
"איך אני נראה?" הוא שואל,עיניו נוצצות מדמעות ומבטו העייף ננעץ בי.
"כמו נייתן." אני משיבה.
נייתן שומט את ראשו על חזי ואני מלפפת את זרועותיי סביב גופו הרפוי.
"את באמת כאן." הוא לוחש בשקט ואני מהדקת את אחיזתי בו."גם אתה באמת כאן."