my betting [1]

פרק 36

הייי זה כמעט סוף הסיפור והיה לי חשוב להגיד לכם עד כמה אני מעריכה כל קריאה וכל הצבעה שלכם
שהתחלתי לכתוב לא חשבתי בכלל לפרסם את הסיפור אבל וואו אחרי ההצבעה הראשונה הייתי בעננים ואני מודה לכם כל כךך.
תודה על הכל!! אני אוהבת אותכם.

                    >>>>>>>>>> ♡ <<<<<<<<<<

נייתן

אני לא יודע להתגבר על דברים בחיים.
במיוחד לא שמדובר באוליביה.
אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליה,אפילו לא לרגע.
כל דבר קטן מזכיר לי אותה,כל שיח שיש לי עם אחרים אני חושב מה ההערה העוקצנית שהיא יכלה לומר.
אני לא מצליח להתעלם ממנה.
וזה מצחיק,כי עד לפני כמה חודשים היינו זרים מוחלטים שלא דיברו אחד עם השני.
ובין רגע הכל התהפך,פעם לא שמתי לב לנוכחות שלה ועכשיו זה כל מה שמעניין אותי.
אוליי דילן צודק.
בשביל שאני אשכח אותה היא צריכה לשנוא אותי ולא להסתכל עליי במבט השבור הזה.
בשביל שנינו.
אנחנו צריכים להיות שונאים,אוייבים.
היא תשכח ממני בסופו של דבר ותמשיך הלאה.
יהיה לה טוב,היא תתגבר עליי,היא חזקה.
אני לא בטוח שאני אצליח להתגבר עליה.
אני לא בטוח שבכלל אפול שוב עבור אחרת.
נועדתי ללבד.
אני לא צריך זוגיות לא אם זה אומר שזאת לא תהיה היא.
"איך הרגל,גבר?" דין הולך לצידי מתנגש בכתפי במכוון."בסדר." אני משיב בקצרה.
"ו..." הוא שואל ואני פונה להביט בו.
מבטו דוחק ומופנה אליי.
"ומה?" אני מרים גבה ושואל.
"קיבלת קצת חומר טוב?" הוא שואל בקריצה ואני חובט באדיוט."אתה יודע שאני לא אוהב משככי כאבים." אני אומר ודין מרים את גבותיו ומוריד.
"אני בטוח שזה הרגיש טוב,להיות מסומם ככה," נאנח  דין מחלומות הפנטזיה שלו ואני מגחך.
"זה היה הכל חוץ מטוב דין, הסמים אפילו לא הורידו את הכאב בקצת."
"אבל לפחות היית מסומם," הוא אומר ואני נאנח בייאוש.
"איפה דילן?" דין מסתובב לאחור,בודק את הכיוונים.
"עם קלואי.." אני משיב וליבי נצבט מעט.
"ולמה אתה לא שם? נמאס לך מבמבי אה?" דין תוקע מרפק בכתפי בהתגרות.
הלוואי שזו הייתה הסיבה.
"נפרדתי מאוליביה." אני נאנח.
דין אוחז בכתפי ועוצר אותי מלהתקדם עוד."מה?" הוא שואל מופתע."למה לעזעזל?" הוא מוסיף בסערה.
"אני בן זונה." אני בולע רוק בהיסח דעת ונאנח שנית.
"מגיע לה מישהו טוב," אני מוסיף למרות שאני אפילו לא מסוגל לראות מישהו בקירבתה,בטח שלא מישהו שמנשק אותה,מחבק אותה או נוגע בה.
"אתה דפוק." מנענע את ראשו דין וממשיך ללכת.
"אני יודע." אני מתקדם מאחוריו.
"בחיי,היא הייתה הדבר היחידי שלא היה דפוק בך.." מוסיף דין שאני הולך לצידו,בקצב זהה לשלו.
"אני יודע."
"אני לא בנוי למערכות יחסים...כנראה." אני משיב בקדרות.
"כמוך," אני מוסיף ודין נדרך מעט.
אני מכווץ את גבותיי בבילבול.
"הכל בסדר?" אני שואל ודין מהנהן הינהון קצר אך עדיין גופו דרוך.
דין הוא ממש לא טיפוס של בחורה אחת,הוא מחליף כמה ביום.
אבל זה עדיין היה נראה שמה שאמרתי פגע בו מאוד.
הכאיב בנקודה מסויימת.
הבעת פניו של דין משתנה בשניות שאנחנו נכנסים אל תוך השיעור הראשון שלנו עם פרופסור סנדר.
הוא פתאום נראה ניחוח כמו תמיד חיוך יהיר ושחצן ובלורית מסודרת באופן מושלם.
אני מתקדם אל עבר המדרגות ומטפס מעלה עד השורה האחרונה.
אני זורק את תיק הגב שלי על המושב הפנוי לצד דילן ומתיישב.
"איך היא?" אני שואל בסקרנות ובלחץ.
ליבי מפרפר מלחץ בחזי שאני חושב עליה.
"היא בסדר," נאנח דילן ולא מביט בי כלל.
מבטו נעוץ בלוח הרחב.
אוליי נמאס לו שאני שואל אותו?
אני חייב להפסיק.
"היי אחי." דין מגיח לאחר שסיים את סבב השיחות שלו ומתיישב בצידו האחר של דילן.
"היי," הוא משיב באדישות ומשחק עם לשונו-מראה עד כמה הוא לא מעוניין לדבר.
גם דין מבין זאת ונסוג מלדבר איתו.
עקביה של פרופסור סנדר נוקשות בריצפה וכל הסטודנטים נעמדים,מקבלים את פניה בכבוד.
"שבו." מבקשת סנדר ואנחנו מתיישבים.
"היום אנחנו ניגע בנושא שעד כה לא דיברנו עליו..." מתחילה סנדר לדבר ואני מביט בפרופיל פניו של דילן.
הוא זועם.

אוליביה

"אלוהים אדירים אם הלקוחה הזאת לא תצא מכאן בדקה הקרובה אני אוציא אותה בכוח." זועמת אלה שבדיוק אני מסיימת להכניס את השטר של הבחור לקופה.
"אלה," אני מסמנת לה עם עיניי באזהרה ליד הלקוח.
"היא מעצבנת." אלה מזיזה את שפתיה וללא קול אומרת.
"אני יודעת." אני מחזירה לה גם ללא קול שהלקוח בדיוק מסיים להכניס את ארנקו לכיס הגינס שלו.
"תודה," הוא מחייך ואני מחזירה לו חיוך בחמימות.
הבחור מתרחק מהקופה ושאני מוודה שהשטח נקי מלקוחות אני מביטה באלה.
"את צריכה להיזהר גברת." אני אומרת בנימה חמורת סבר.
"אויש באמת,הם בעצמם יודעים שהם מעצבנים."היא רוטנת ומתיישבת על אחד מכיסאות הבר האדומים הגבוהים.
היא מניחה את מרפקיה על השולחן ונשענת עליהם בעייפות.
"אני רוצה לצאת למועדון." היא נאנחת ומוסיפה.
"ואנחנו רווקות נחשקות שכמונו חייבות לצאת," היא אומרת ועיניה נפקחות בהתלהבות.
"לא," אני נוחרת בבוז ואלה מגלגלת את עיניה.
"קדימה....,תראי לאפס הזה מי זו אוליביה אוונס." היא מעודדת אותי אבל אין לי חשק.
"אוליי בפעם אחרת," אני מסיטה את עיניי ממנה ובוהה בקופה.
"קדימה,"דוחקת בי אלה ומפעילה את הפרצוף של הכלבלב.
"זה לא עובד עליי," אני אומרת נחרצות ומרימה סנטר.
עיניה הכחולות כמו עיניי כלבלב קטן אבל אני לא נכנעת.
"לא אלה." אני אומרת ומקללת נחרשות."לעזעזל,טוב ."אני פולטת בכעס לבסוף ואלה מחייכת חיוך ענקי.
"מחר אחרי המשמרת ערב." היא קובעת ומנטרת מכיסא הבר.
אני מגחכת.אלה מצחיקה וכמו תמיד מקבלת מה שהיא רוצה.
קשוחה ועקשנית.
עכשיו שאני חושבת על זה שד טסמני מתאים לה בקצת.
אבל לעולם לא אגיד את זה בקול רם.
היא שונאת שדין קורא לה ככה בכל פעם שהחתול והעכבר האלו נפגשים היא הופכת לפקעת עצבים מהלכת על שניים.
וזה מאוד מפחיד.
עכשיו שאני חושבת עליה אני לא יכולה שלא לחשוב על השיחה המוזרה עם דין.
עיניו היו רציניות בטירוף באותו יום,עד כמה שיכול דין להיות רציני.
דין הוא בחור באמת טוב-קצת שחצן ורודף כוסות אבל עם לב גדול ואלה היא מדהימה...אוליי הם באמת...מתאימים,מנוגדים אחד לשני.
אבל גם את זה אני לעולם לא אגיד בקול כי סביר להניח שאני אמות.
"שלום." אני מסיטה את עיניי מאלה ופונה להביט בבחור המבוגר בחליפה שממול הדלפק,מולי.
הכל מסוגר בו בקפידה.
הוא נראה....יוקרתי.
בחיים לא ראיתי אותו כאן אבל הוא נראה לי מוכר.
"שלום אדוני,מה אוכל להביא לך?" אני שואלת.
הוא מביט בעיניי ומשתהה מעט,"אה...אוליי קפה שחור," הוא אומר ואני מהנהנת ומתחמקת ממבטו.
אני מכינה בזריזות את הקפה השחור ומניחה את הכוס החמה מולו.
"תרצה אוליי משהו בנוסף?" אני שואלת והוא מניד בראשו לשלילה."לא,תודה לך." הוא לוקח את הכוס בידיו ומניח שלושה שטרות של דולר ממולי.
"כמה זמן את עובדת כאן?" הוא שואל ואני מרימה את עיניי בפליאה."אני סתם סקרן איך סטודנטית מוצאת זמן לעבודה כמו בית קפה.." הוא מוסיף שמבחין הוא במבטי.
אני מושכת בכתפיי," התחלתי לעבוד כאן לפני כמה חודשים...אבל העבודה טובה," אני מחייכת.
הוא מחייך גם ומסתובב לדרכו.
זה היה...מוזר.
הוא היה נראה לי מוכר,העיניים שלו ירוקות,גדולות..ראיתי בהן את השתקפות שלי-העיניים שלו היו דומות לשלי.
מין צירוף מקרים הזוי.
אני סתם חושבת יותר מדי,זה כלום.
סתם עוד מטרידן.