my betting [1]

פרק 22

אוליביה

"ניית?" אני שואלת.
"הממ?" הוא משיב.
"אני שמחה שהחלטת לעבור את הניתוח הזה."אני אומרת בכנות.
אני מתכרבלת יותר אל תוך גופו החשוף והחמים.
נייתן לוקח קצוות שיער משערי ומשחק בה,"כן.גם אני שמח." אומר נייתן ואני מחייכת.
אני רוצה להישאר ככה לנצח.
מכורבלת עם נייתן במיטת הקינג סייז שלו בתוך זרועותיו,מרגישה את נשימותיו החמימות מדגדגות את עורי.
מרגישה בטוחה,מרגישה בבית.
בחיים לא הרגשתי ככה,בבית.
בחיים לא רציתי להישאר במקום מסויים כל כך הרבה זמן.
בחיים לא הרגשתי נאהבת על ידי מישהו-זו הרגשה מוזרה אבל טובה.
אני אוהבת את זה.
אני אוהבת אותו.
"מתי אתה נפגש עם רופא לבדיקה?" אני נושכת את שפתיי ושואלת למרות שאני לא רוצה להציק לנייתן יותר מדי עם הנושא הזה.
הוא עוזב את שערי ומתנשם עמוקות,"אני חושב שבשבוע הבא."
"אוקיי." אני אומרת ומתסתובבת להביט בפניו,בעיני השקד הכחולות שלו,בנקודות חן החמודות שלו ובשיערו המבולגן.
הוא מחייך בשיעשוע ואני נושקת לשפתיו ברכות."אתה שלי." אני קובעת והוא תופס את פניי בשני ידיו,"זה לא מספיק,אני לא שלך."
אני נושקת לשפתיו שוב," אתה שלי." אני אומרת שוב והוא מצקצק בלשונו,"עדיין לא."
אני מחברת בין שפתינו שוב לזמן ארוך יותר,טועמת את טעמו הייחודי אליי ומתנתקת משפתיו באיטיות מייסרת."ועכשיו?" אני שואלת.
"עכשיו כן." הוא אומר בחיוך ישנוני ואני מצחקקת.
"אני אוהב את הצחוק שלך." הוא מודה וגורם לי לצחקק יותר.
"הצחוק שלי?" אני שואלת בצחקוק כלא מאמינה.
"הצחוק שלי מכוער." אני מוסיפה והוא מלטף את עורי ברכות,"הוא יפהפה.הכל בך יפה." הוא אומר ואני מרכישה את לחיי בוערות.
"ואת שוב מסמיקה." הוא קובע ומלטף את לחי בצחקוק.
"אני לא." אני משקרת אך אפילו אני לא נשמעת אמיתית מספיק לעצמי.
"אני אוהב את זה." הוא אומר בשקט ואני חובטת בו.
"אני אוהב אותך." הוא פולט וגורם לליבי לנתר במקומו.
נייתן משתהה מעט,כנראה מבין מה אמר אך שום חרטה על כך לא נראת על פניו.
"אני באמת אוהב אותך." הוא קובע בצרידות ובכנות.
"גם אני," אני אומרת.
"באמת אוהבת אותך." אני מוסיפה ומחייכת לנייתן.
נייתן מנחיט את שפתיו על שלי ואלוהים אדירים ההרגשה הזאת היא הכי טובה בעולם.
שפתיו מלטפות את שלי בעדינות ומגעו על שפתיי חלש כל כך.
"נייתן?" אני לוחשת לשפתיו.
הוא מחכך את אפו ובאפי בעדינות.
"כן במבי?" הוא משיב.
"אני יכולה לבקש ממך משהו," אני אומרת ועיניו של נייתן נפקחות לאט.
"כל דבר," הוא אומר ומבטו מוצא את שלי.
"אל תשאיר אותי לבד." אני אומרת בתחינה,אפילו לא יודעת למה.
אני לא יודעת מה אני בכלל מבקשת ממנו.
"בחיים." הוא משיב ונושק לי ברכות.
עיניו נוצצצות,לחיו סמוקות ושפתיו ורודות.
הוא לא משקר לי.
הוא לא יעזוב אותי לבד.

                        •••••••••••••••

"ניסית להתקשר אליו?" אני שואלת את קלואי ההיסטרית.
כל אותה העת אני ממשיכה להתקדם לכיוון הכניסה לשער הקולג'.
"ברור שניסיתי ליב." נושפת בלחץ קלואי וקולה נשמע מודאג מאוד.
אתמול בלילה דילן סימס לקלואי שהוא יוצא למסיבה ועכשיו בבוקר שום זכר מהבחור.
גם שעזבתי את הדירה שלהם הבוקר דילן לא היה.
"תירגעי קלואי הוא בטח נשאר ללילה אצל אחד החברים שלו," אני מקווה ככה לפחות.
דילן הוא אחראי,הוא לא היה מאבד את עצמו עד כדי כך.
"אני מודאגת לגביו ליב." קלואי אומרת ברעד ומשתתקת.
גם נייתן מודאג לגבי דילן.
אני מתחילה לחשוב שבאמת עובר עליו משהו.
"אני אתקשר לנייתן לבדוק אם דילן הגיע כבר."
הצד השני של הקו שקט.
"קלואי?" אני שואלת בדאגה.
"בסדר," היא משיבה אחרי השתהות ארוכה מאוד.
"אני אחזור אלייך." אני משיבה ובחוסר חשק מנתקת את הטלפון.
קלואי נשמעה לי לא בסדר בכלל.
אני פוחדת להשאיר אותה ככה לבד.
אני פונה במהירות אל עבר המעליות של הקולג' אך נתקלת בטעות בגופו הנוקשה של ליאו.
"אאוץ'." אני ממלמלת ומשפשפת את ראשי.
"שיט סליחה." אני מרימה את עיניי מעט למעלה אל עבר ליאו.
הבעת פניו מודאגת מאוד.
"את בסדר?" הוא שולח את ידו אל עבר מצחי ובוחן אותו.
"אני בסדר,אני זו שלא שמה לב לאן היא הולכת...אתה בסדר?" אני מתנערת מעט ממגעו באי נוחות.
הוא מצחקק," המכה לא הורגשה בכלל."
אני מעווה את פניי לפרצוף חמוץ,אני שונאת שהגברים עפים על עצמם יותר מדי.
כאילו הנשים יכולות להישבר בכל רגע והגברים הם חסינים.
"לא התכוונתי לפגוע....אני בסדר." הוא ממהר לומר.
"אז אם אני בסדר,ואתה בסדר זה אומר שאנחנו בסדר נכון?" אני אומרת וליאו מצחקק.
"אנחנו בסדר."הוא קובע בגיחוך.
"לאן את ממהרת ככה?" הוא שואל שגבותיו מתחברות.
"סיפור ארוך..." אני נאנחת.
"יש גירסה קצרה?" הוא שואל ואני חושבת על זה.
"דילן סוג של נעלם לקלואי והיא מודאגת לגביו..." אני מקצרת וליאו מהנהן בהבנה.
"כן...משהו באמת עובר עליו." ליאו מסכים ונראה מהורהר.
"היי אממ אתה יודע אוליי משהו על המסיבה שהייתה אתמול?" אני שואלת שאני מבינה שיש סיכוי טוב שליאו יודע משהו על המסיבה הזאת.
"לא ממש,אני רק יודע שהמסיבה הזאת לא טובה-סמים,אלכוהול ובחורות." הוא משיב בלחש.
העיניים שלי נפערות.
שיט.
אני לא יודעת למה אבל אני מאמינה לליאו.
הוא נראה כנה בטירוף,ומשהו-מה שזה לא יהיה באמת עובר על דילן.
משהו רע מספיק בשביל שיהיה במסיבה כזאת.
"יש לך אוליי רעיון באיזה מקום דילן יכול להיות?" אני שואלת בציפייה וליאו חושב על זה.
"אם אני הייתי דילן-הייתי בורח לים...אני לא ממש יודע למה אבל לים יש יכולות משלו.הוא כאילו מנקה אותך ואני חושב שדילן בהחלט צריך ניקוי אחרי המסיבה הזאת אתמול."הוא עונה.
זה נשמע נכון כל כך.
קלואי סיפרה לי גם שדילן אוהב את הים לשם הוא לקח אותה בפעם הראשונה-לא לדייט רשמי אבל סתם כדי לבלות זמן איתה.
"כן זה מאוד הגיוני." אני אומרת ומרימה את מבטי אליו.
"תודה קול." אני משיבה והוא מחייך," תסמסי לי שאתם מוצאים אותו." הוא משיב ואני מהנהנת.
ליאו עזר מאוד.
יש לי כיוון עכשיו-כיוון טוב.
"ביי ליאו קול." אני אומרת והוא מחייך,"ביי אוליביה." הוא משיב בחיוך קטנטן ואני ניגשת אל עבר המעלית שהיא במרחק צעדים ספורים ממנו.
אני נכנסת לתוכה ולוחצת על הקומה השלישית.
דלתות המעלית נסגרות באיטיות ואני מביטה בליאו מחייך לעברי.
הדלתות נסגרות ואני מרגישה עכשיו ממש רע.
המבטים של ליאו עליי הם לא מבטים בין חברים.
הוא נראה מבואס כל כך שהוא לידי.
כאילו זה בכלל לא מה שרצה שיקרה,כאילו זה לא מספיק עבורו.
חלק בי מוצא אותי האשמה בכך.
המעלית לא נותנת לי זמן רב לחשוב,הדלתות נפתחות ואני לוקחת נשימה אחרונה ועמוקה ויוצאת מתוכה.
קודם כל קלואי.
אחשוב אחר כך על ליאו.
אני חולפת על פניי החדרים האחרים בזריזות עד שאני מגיעה אל פתח החדר שלנו.
אני נוקשת על הדלת ושומעת את קלואי מבעדה קופצת וממהרת אליה.
היא פותחת את הדלת במהירות,כאילו חיכתה לי במשך זמן רב כל כך ועכשיו אני באה אליה עם כל התשובות לשאלות שלה.
"דיברתי עם..ליאו קול." אני מודה ובצעד קל נכנסת אל החדר וחולפת על פניי קלואי.
"נו..הוא יודע משהו על דילן?" היא שואלת וגם שאני לא מביטה בה אני יודעת שהמבט שלה מפוחד כל כך.
"הוא חושב שיש סיכוי למצוא אותו בים..." אני משמיטה את החלק של המסיבה ומה שעושים בה.
"אוליי." קלואי לוחשת בהבנה.
"קלואי אוליי דילן צריך קצת זמן לעצמו," אני ממלמלת וסוף סוף מרימה את מבטי לקלואי.
"למה?" היא שואלת בבילבול ומכווצת את גבותיה.
קולה נשמע פגוע בטירוף.
"לא יודעת...הגיל הזה זה משבר החיים..אוליי הוא צריך קצת זמן לעכל ולתכנן דברים..." אני אומרת בשקט.
יכול להיות שעובר על דילן משהו והוא צריך כמה רגעים לעכל אותו.
אני יודעת שדילן אוהב את קלואי,ראיתי את זה בעיניים המזורגגות שלו.
הוא אוהב אותה יותר מהכל.
אני בטוחה בזה.
"טוב," משיבה קלואי בלחש.
ואני רוצה לקבור את עצמי על מה שאמרתי לה.
קלואי היא טיפוס רגיש.
ועכשיו היא תחשוב דברים שהם כלל לא נכונים.
"היי,את סומכת עליו נכון?" אני שואלת את קלואי שמהנהנת בחוסר חשק,"כן." היא אומרת בשקט שכמעט ולא שומעים אותה.
"אז הוא יחזור." אני מקווה.
"את חושבת?" היא שואלת בפגיעות,עיניה הגדולות נוצצות ממש.
"אני בטוחה." אני משיבה שקולי נסדק מעט.
קשה לי לראות את קלואי ככה.