my betting [1]

פרק 5

                               אוליביה

אני פוסעת אל הספרייה שנמצאת בקצה המבנה ליד דלת היציאה אל עבר אולם ההתעמלות.
אני צריכה להשאיל מעט ספרים מהספרייה עבור עבודת החקר שקיבלנו לבצע.
אני הולכת בזהירות ובדריכות כדי שלא אתקל בפרצוף מוכר ב'טעות'.
אחרי ההכרזה של נייתן היום יש לי תחושה שהוא לא עומד להניח לי בזמן הקרוב.
קבעתי לעשות את העבודה עם קלואי בבית הקפה של לואי עוד חצי שעה ואחרי ויכוח ארוך בינינו אני זו שנבחרה להביא את הספרים.
אני דוחפת את דלת הכניסה ומשתדלת לשמור על כמה שיותר שקט,כי בכל זאת זו ספרייה.
אני סורקת את המדפים הגדולים ואת השולחנות העגולים שסביבם ישובים סטודנטים שמשלימים מטלות או לומדים לתקופת המבחנים
או סתם כאלה שקוראים להנאתם.
אני פונה ונכנסת אל המעבר שאני צריכה.
אני עומדת על קצות אצבעותיי ושולפת מהמדף הגבוה שני ספרים חומים וכבדים וכמעט נופלת מבהלה,
לעזעזל איתו.
נייתן מחייך חיוך שיניים לבנות וכמעט ופותח בצחוק למראה הבעת פניי.
הוא עומד מממולי במקום הריק שממנו לקחתי את הספרים.
"הבהלת אותי מטומטם." אני חוזרת לריצפה עם הספרים בין שני ידי ומנסה להסדיר את נישמותיי.
הוא מופיע בפתח המעבר שאליו נכנסתי עתה עם פרצוף זחוח על פניו.
"בוקר טוב אוליביה." אני מגלגלת את עיניי ומתעלמת מנייתן שאני חולפת על פניו.
"בוקר טוב גם לך נייתן." הוא אומר.
אני שמחה שהוא מדבר עם עצמו.
הוא הולך מאחורי וגורר הרבה תצומת לב משאר הסטודנטים.
"מה אתה רוצה?" אני עוצרת בייאוש ומסתובבת להביט בו.
אני מרימה את גבתי ומחכה לתשובה כאשר הוא שותק.
"תצאי איתי?" הוא שואל ואני עושה את עצמי חושבת על זה,
"אממ...לא." אני עונה במתיקות מזוייפת ומסתובבת בחדות חזרה,שערי מתנופף לו מעט מהפעולה הזאת.
"למה לא?" הוא מדביק את צעדיי ושואל.
"ככה לא." אני עונה וממשיכה להתקדם כל אותו הזמן
לכיוון הדלפק שבו יושבת הספרנית .
"את קשה." הוא קובע,ריח הבושם הגברי שלו נכנס אל תוך אפי ככל שהוא מתקרב אליי יותר.
הוא עומד לצידי עכשיו,הולך בקצב זהה לשלי.
"טוב שהבנת את זה." אני מקניטה וסוף סוף מגיעה לדלפק.
"שני אלה בבקשה." אני מגישה לספרנית המבוגרת את שני הספרים.
"שם?" היא שואלת בחוסר עניין.
"אוליביה אוונס,שנה ג." אני עונה והיא מסדרת את המשקפיים המרובעות שלה על אפה.
היא סורקת את הברקוד מאחורי שני הספרים ומקלידה באיטיות משהו במחשב הישן.
"יש לך שבועיים מהיום להחזיר,יום טוב." היא מגישה לי את הספרים ואני מודה לה.
"יום טוב גם לך," אני מוסיפה ומתקדמת אל עבר היציאה מהספרייה.
וכמובן ששומר הראש שלי מאחורי,אני עוצרת שוב ומסתובבת לגורילה הגדולה הזאת בפעם השנייה.
"אני לא צריכה שומר ראש." אני נאנחת והוא מחייך שוב.
"אני יכול להיות משהו אחר." הוא ממשיך לרמוז ואני מתאפקת שלא לתלוש את השערות מהראש שלי או מהראש שלו.
הוא מבחין בזה ומצחקק.
"לאן הולכים?" הוא שואל מאחורי בזמן שאני ממשיכה להתקדם בכעס אל עבר היציאה מהבניין הגדול.
"אני הולכת ,אתה לא." אני מדגישה בכעס.
"למה לא?"
"ככה לא." אני משיבה.
"דילן שלח לי שהוא וקלואי בבית הקפה של לואי צריכה טרמפ?" נייתן שואל אחרי שתיקה ארוכה מצידו שנמשכה לפחות חמש שניות.
"לא." אני עונה ובדיוק מגיעה ליציאה מהבנה הסגור.
מסביב למבנה החונק והגדול יש צמחייה רבה, והכל כאן מטופח ומסודר ונראה כמו בתי הספר של פלצנים.
רוב הסטודנטים שלומדים כאן בעלי מעמד גבוה עם משפחה עשירה.
בניגוד אליי, אדם שאני לא מכירה החליט בוקר אחד לגשת לכאן,לרשום אותי לכאן ולממן את הלימודים שלי כאן.
בהתחלה התנגדתי, לא הבנתי לא בחר אותי ואיך לעזעזל קשור אליי.
אבל עכשיו אני יודעת שזה בשביל העתיד שלי.
מילדה יתומה בודדה הגעתי לכאן, לומדת את המקצועות שאני אוהבת וממומנת על ידי אדם לא מוכר.
אני חושבת למצוא עבודה בעצמי ולהתחיל לממן את עצמי.
אוליי אוכל לעבוד בבית הקפה של לואי,הוא בן אדם נחמד והמקום גם מאוד נחמד.
"אמרתי לדילן וקלואי שאני מביא אותך." אומר נייתן ואני נעצרת במקום.
הוא נעצר ממולי ואני בוחנת את הבעת פניו.
הוא נראה רציני וגם עקשן מאוד,אני שולחת לעברו מבט כועס.
בית הקפה של לואי לא רחוק מכאן אני יכולה ללכת ברגל אליו .
וגם אני לא רוצה לתת לנייתן נקודת ניצחון.
לפני שאני מספיקה להגיב הוא מושך בידי אל עבר רכב אסטון מרטין בצבע אפרפר כהה.
"תעזוב אותי." אני פוקדת שכבר אנחנו מגיעים לקדמת הרכב.
"כנסי." הוא פוקד.
"אין מצב."
הוא מרים את גבתו,"אז את מתכננת ללכת את כל זה ברגל זו הליכה של עשרים דקות וקפוא בחוץ."
הוא צודק אבל הגאווה שלי יותר חזקה ממני.
"אין לי בעיה." אני משיבה ומסתובבת על רגליי,
הקור של ינואר באמת כבר מורגש והשמיים נראים מעוננים מאוד כאילו כל רגע עומד לרדת גשם בלתי פוסק.
אני מתחילה להתקדם לכיוון הקמפוס ומשלבת את ידי אל גופי כדי להתחמם מעט מהקור.
החולצה הדקה והלבנה שלבשתי לא מתאימה למזג האוויר הזה.
מאחורי אני שומעת טריקת דלת ושאגת מנוע חדש,
אני לא פונה להביט לאחור וממשיכה להתקדם למרות הקור שמקפיא את רגליי.
"למה את כל כך עקשנית?" אני מביטה הצידה אל עבר נייתן והמכונית שלו,הוא נוסע לאט לצידי.
אני מגלגלת את עיניי וממשיכה להתקדם ולהתעלם לחלוטין מנייתן .
"אני לא אספר לאף אחד שלקחתי אותך נו תכנסי." הוא מבקש ומבטיח.
השפתיים הכחולות שלי כמעט אומרות כן מעצמן אבל אני מהדקת אותם היטב וממשיכה בשלי.
גשם אט אט מתחיל לטפטף ואני נאנחת בתסכול,
לעזעזל .
לא רק קר עכשיו גם גשום.
הגשם מתחזק לאיטו אבל אני ממשיכה ללכת כמו כלבלב רטוב .
קר לי והבגדים שלי רטובים כל כך. 
אוליי זה לא רעיון גרוע כל כך לנסוע איתו עכשיו אני חושבת לעצמי במיוחד בגלל הגשם,זו רק נסיעה אני אחזור להיות קשוחה אחר כך.
אני מאיטה את קצב ההליכה שלי לבסוף עד שאני נעצרת לגמרי, נייתן גם הוא מאט את רכבו ונעצר לצידי בתזמון מושלם .
אני מביטה לעברו,שפתיו מתעוותות בחיוך זדוני ואני מצטערת על ההחלטה שלי עכשיו.
אבל כבר מאוחר מדי להתחרט.
אני בודקת את הצדדים,אף אחד לא מבחין בי או בנייתן.
אני ניגשת אל עבר רכבו,נוטפת מים קרירים ורועדת.
אני מחליקה בזריזות אל מושב הנוסע וחוגרת חגורה סביבי .
"קר לך?" נייתן שואל בדאגה בזמן שאני מתמקמת במכונית ואני מנידה את ראשי בשלילה.
"אני בסדר." אני אומרת וממשיכה לרעוד,
אני מנסה להשתלט על גופי אבל שום דבר לא עוזר
באמת קר לי.
נייתן פושט מגופו את גקט נבחרת הפוטבול שלהם ומגיש לי אותו,"קחי."
"אין מצב." אני דוחפת את ידו בחזרה אליו ושוקעת במושב מעט באי נוחות.
הוא מכסה את גופי עם הגקט הגדול לפני שאני מספיקה להתנגד לו.
ההרגשה כל כך חמה ונעימה וזה מעצבן אותי.
גוף בוגדני .
אני שותקת בזמן שנייתן מתחיל את הנסיעה,
1:0 לך נייתן.
"את שקטה," אומר נייתן מבלי לנתק את עיניו מהכביש.
"אין לך מה להגיד?" הוא מוסיף בשעשוע.
"אין." אני משיבה ונועצת את מבטי בשמשה הרחבה.
הוא מגחך,"טוב את חייבת לי טובה עכשיו."
"איזה סוג של טובה?" אני שואלת,ידעתי שהקטע הזה יגיע במוקדם או במאוחר.
"טובה בין חברים." הוא אומר בחיוך.
"אנחנו לא חברים."
"מי אמר?" הוא מרים את גבתו ושואל.
"אני אמרתי."
"טוב אבל את בכל מקרה חייבת לי טובה." הוא קובע.
"אוקי ומה הטובה הזאת בדיוק?" אני פונה להביט בפרופיל פניו.
הוא יפהפה,יותר מדי.
לסתו חזקה,אפו סולד ושפתיו בשרניות עם שיניים לבנות ומושלמות.
"בואי נגיד שמתי שאבקש אותה את תדעי."הוא אומר ומדומם את מנוע הרכב.
הגענו,הנסיעה עברה במהירות אבל הגשם נותר חזק.
אני מורידה את שמיכת הגקט הנעימה של נייתן ומגישה לו אותו,
"אממ זה קצת רטוב אבל טוב תודה אני מניחה." אני ממלמלת כמה משפטים לא מובנים אבל זה לא נראה שזה מציק לנייתן.
"תשמרי אותו אצלך יש לי עוד כאלה וקר לך." הוא מחייך בניצחון אבל אני יכולה להבחין גם בדאגה שנשקפת מעיניו הכחולות שהוא אומר זאת.
והמשפט הזה מוכיח כמה אני והוא שונים,מעולמות שונים לחלוטיין, בעולם שלו הכסף גדל על העצים ובעולם שלי לא.
אני רוצה להביע התנגדות אבל לא מצליחה,אני בולעת את הגאווה שלי ולובשת מעליי את הגקט.
הגשם נחלש מעט ואני מחליטה שזה הזמן המתאים לקפוץ מהרכב ולרוץ אל בית הקפה של לואי.
כמה שיותר רחוק וכמה שיותר מהר מהבחור הזה.
"תודה." אני אומרת ויוצאת מהרכב של נייתן בלי לומר מילה נוספת .
אני שומעת את צעדיו הכבדים מאחורי ודוחפת את דלת בית הקפה,המקום עכשיו עמוס יותר מבדרך כלל.
כנראה כולם נכנסו לפה בשביל להתחמם עם משקה חם.
נייתן נכנס מאחורי ואני סורקת את בית הקפה עד שעיניי מוצאות את קלואי ודילן.
אנחנו מתקדמים לעברם ואני מקללת את עצמי שבחרתי להשאיר את הגקט של נייתן עליי.
מבטה הבוחן של קלואי בוחן אותי ביסודיות רבה שאני מרגישה שעוד שניה עם המבט הזה עליי אני אומר לה כל פרט שקרה.
"היי." קלואי אומרת בחיוך אבל כמובן שמאחורי החיוך הזה מסתתרות להן אלפי שאלות.
לעומת קלואי דילן לא בוחן את נראותי או שהוא פשוט לא מבחין בכך.
"הזמנתי לך את השוקו שאת אוהבת,השוקו ספיישל." אומרת קלואי בזמן שאנחנו מתיישבים סביב השולחן המרובע.
קלואי ודילן בצד אחד של הספה האדומה ואני ונייתן לצערי ממולם בצד האחר.
לעזעזל זה נראה כמו דאבל דייט.
אני לא רוצה שיפיצו עליי שמועות שאני יוצאת עם נייתן הוא מפרוסם ומבוקש וגם עשיר ישנאו אותי כל כך אם יחשבו שאני יוצאת אותו.
אני לוגמת מהמשקה החם ומתענגת על הטעם המשכר של השוקולד.
"מתי המשחק הבא שלכם?" קלואי מביטה בדילן ושואלת אותו.
"בסוף שבוע הבא יום חמישי אנחנו משחקים נגד הקולג של דבון." דילן משיב ולוגם מהבירה שהזמין.
"קול,אני ואוליביה נהיה שם." אומרת קלואי וגורמת לי להיחנק כמעט מהשלוק שלגמתי הרגע.
אני משתעלת בלי הפסקה,"את בסדר?" קלואי שואלת בזמן ששלושתם נועצים בי את עיניהם.
אני מהנהנת לחיוב אבל ממשיכה להשתעל.
שהשיעול שלי נרגע במעט אני שולחת אל עבר קלואי מבט מאיים וכועס.
אין מצב שאני באה למשחק נוסף.
ליאו כבר לא חשוב עבורי זאת אומרת הוא כן חשוב אבל עכשיו אני נמצאת בלחץ מתקופת המבחנים שעומדת להסתיים והמופע שנעלה באביב.
הוא ישפיע על הקריירה שלי כל כך.
אוליי אפילו יחתימו אותי לסוכנות מיוחדת ואני ההפוך למפורסמת.
אני רק צריכה לתת את הכי טוב שלי.
לשאר השיחה אני כבר לא מקשיבה זו שיחה בעיקר בין דילן לקלואי.
"את תבואי למשחק?" נייתן שואל אותי בשקט שרק אני יכולה לשמוע אותו.
"לא יש לי הרבה דברים טובים לעשות מלצפות בבחורים רצים אחרי כדור." אני עונה.
"אאוץ' את פוגעת בי." הוא אומר בזעזוע ואני מגחכת.
"את בסוף תמותי על המשחק הזה." הוא אומר במלוא הביטחון .
"אני בטוחה שלא." אני אומרת.
"אני בטוח שאם תבואי ננצח את המשחק את תביאי לי מזל." נייתן מרים את גבתו ואומר.
אני מגחכת," אז תתכונן להפסיד רוזק." אני אומרת.
"יש לי רעיון בואי נעשה התערבות,אם אנחנו ננצח את יוצאת איתי לדייט ואם אנחנו נפסיד אני עוזב אותך בשקט לצמיתות." הוא אומר ברצינות ומושיט את ידו לעברי ללחיצת ידיים.
אני יודעת שהם הפסידו הרבה למרות שהם קבוצה די טובה.
אני חושבת שאני מוכנה לקחת את הסיכון הזה ואת התתערבות הזאת.
כך אדון עקשן ירד לי מהגב ואני אוכל להתרכז בלימודים.
אני מושיטה את ידי לעברו ולוחצת את ידו,"עשינו עסקה."