my betting [1]

פרק 11

                               אוליביה

ליאו קול.
זו הפעם הראשונה שראיתי את הבחור מבלי ליפול מרגליי.
אבל זו גם הפעם הראשונה שהוא ניגש לדבר אליי בכל הזמן שלו כאן בקולג'.
"אוליביה,נכון?" הוא שואל,חיוכו מקסים ומסנוור.
לרגע לא הייתי בטוחה שקוראים לי אוליביה.
חשבתי שהוא לא מתכוון אליי.
"כן זו אני." אני עונה במעט בילבול והוא מגחך.
חשבתי שבפעם הראשונה שבה נדבר אני ארגיש משהו אליו או יותר גרוע אני אתעלף מהתרגשות, אבל שום דבר מזה לא קרה.
"אנחנו לומדים יחד בביולוגיה ומנהל ועסקים." הוא אומר ואני מקמטת את מצחי אבל חיוך עדיין מרוח על פניי.
אני לא יודעת לאן השיחה הזאת חותרת.
"שיט.את יפה." הוא ממלמל ונשמע כנה בטירוף, אני עולה באש עכשיו.ליאו פאקינג קול אמר שאני יפה.
הוא מנתער מעט,כאילו מנסה להתעשט על עצמו.
"האמת היא שרציתי בכלל לשאול אם הגברת תפוסה?" הוא שואל בהרמת גבה ואני מצחקקת.
"היא תפוסה." לפני שאני מספיקה לענות,מישהו אחר עונה במקומי.
נשימותיו מאחורי מדגדגות את עורי החשוף,וכמובן שריח הבושם הגברי שלו מורגש כאן.
ליאו מסתכל עליי בבילבול,לובש את אותה הבעת פנים שאני לובשת רק ששלי כועסת יותר.
אני רוצה לצרוח על נייתן.לעזעזל איתו.
אני די בטוחה שליאו נרטע מנייתן.
הוא שולח אליי מבט שואל אבל שהוא מביט מעלה על נייתן, הוא נאנח.
כאילו נייתן מאחורי מסמן לו ללכת עם ראשו באיום "נתראה אוליביה."ליאו אומר ואני מחייכת.
לפני שהוא נעלם מהמקום הוא קורץ אליי בחמידות.
שליאו התרחק מעט הסתובבתי אל הגורילה,או במילים אחרות השומר ראש שלי בשבועיים האחרונים.
"אני תפוסה?" אני שואלת כלא מאמינה והוא לא משיב תשובה בחזרה.
מה שמגביר את הכעס שלי עוד יותר.
אני מגלגלת את עיניי ונאנחת בכעס.
"אני לא תפוסה נייתן." אני מבהירה בפניו.שאני מביטה בפניו כל הכעסים שלי מתפוגגים.
שיערו המבולגן והשטני,אפו הסולד ונקודת החן הקטנה שבצד הלחי שלו נוצרו בשלמות.
הוא גבוה ממני בראש וחצי ואני לא הכי נמוכה.
אני מרימה את ראשי מעלה שאני מדברת עם הגורד שחקים הזה.
עיניו הכחולות שורפות אותי במבטם,הוא נראה כל כך כועס אבל גם כל כך שמח.
הוא מתוסבך מאוד.
"מה שהיה ביננו היה כלום?" קולו מחוספס ושקט,שאלה קצרה ועוצמתית באותה מידה.
הלוואי והייתי יודעת מה יש ביננו.
"לא היה ביננו כלום." אני מכחישה ונייתן מגחך.
"את זה לא אמרת שנישקת אותי." הוא מתגרה בי ואני ממהרת לאטום את פיו בעזרת ידי, "תהיה בשקט לעזעזל."אני לוחשת בכעס לעברו והוא מצחקק.
הוא תופס בכף ידי ומוריד אותה מטה בלי מאמץ.
"למה כי זה נכון?" הוא שואל בהתגרות ואני נאנחת.
"מה שהיה היה."אני קובעת והוא מניד לשלילה.
"אל תגידי לי שהוא עושה לך את זה יותר ממני אוונס." עיניו ננעצות אל תוך עיניי,משפטו מרעיד אותי,כל חלק קטן שבי והקירבה הזאת אליו לא הופכת את זה לקל יותר.
אנחנו מביטים זה בזה כמה רגעים,מרגישים שרק אנחנו קיימים ואין אף אחד מסביבנו.
אני מתנתקת ממגעו הממכר לפני שהיה מאוחר מדי ומסתובבת קדימה,הולכת ומשאירה את נייתן מאחור.
אין לי מה להגיד,הוא צודק.
אבל הוא עדיין מתכון לצרות, אנחנו חייבים להתרחק אחד מהשני.
אחרת זה לא יגמר טוב עבור שנינו.