my betting [1]

פרק 44

אוליביה

החיים לימדו אותי שני דברים חשובים.
הראשון,לא לסמוך על אף אחד במיוחד לא על אלו שמבטיחים יותר מדי והשני,לכל אדם יש צד אפל ורע.
תמיד נזהרתי ושמרתי על החוקים האלו בראשי,לא התקרבתי,לא סמכתי ולא הייתי תמימה שהאביר על הסוס הלבן יגיע.
משהו התפקשש שם,נהרס לגמרי גרם לי לראות את העולם גם בגוונים של אפור ולא רק בשני קלפים-שחור ולבן.
ככה הפכתי לפגיעה יותר.
ככה הצליחו הסכינים לחדור לליבי ולהגיע לעומקיו.
למה העולם אכזר?
השאלה הזו העסיקה אותי במשך כל חיי,גם בתור ילדה וגם בתור גדולה.
בהתחלה חשבתי שזה בשביל להכשיל אנשים,לגרום להם להיכשל ולקום על הרגליים שוב,לחזק אותם.
בהמשך חשבתי שזה בגלל שזהו הטבע של האנשים לראות קודם כל את הרע ולא א הטוב שמקיף אותם אבל עכשיו יש לי תשובה לשאלה הזו.
העולם אכזר בגלל האנשים שנמצאים בו,האנשים ששוכחים לפעמים שכולנו בני אדם,ששוכחים שהם לא יותר טובים מאחרים.
אנשים שהכוח והכסף עיוור אותם לחלוטיין.
כמו שלמטבע יש שני צדדים,ככה גם לעולם,יש את הצד הטוב ואת הצד הרע.
העולם הוא כמו מטבע שהתעקם מעט,שעכשיו הצד הרע עלה על הצד הטוב,אין איזון בין שני הצדדים האלו.
עם השנים למדתי לחיות לצד זה,להשלים עם הגורל.
אבל עם השנים זה גם נעשה קשה יותר.
חנק אותי,עד שכבר הגעתי לקצה גבול היכולת שלי.
אני פוסעת לכיוון הספרייה שנמצאת בקצה המבנה ליד דלת היציאה אל עבר אולם ההתעמלות.
אני מתפללת בכל ליבי שלא אתקל באף אחד משחקני הפוטבול האלו,לא בנייתן ולא בליאו.
אבל כנראה שהיקום פועל אחרת ממני.
ליאו נשען לצד דלת הספרייה ומתעסק בטלפון הנייד שלו,כאילו הרגיש בבואי הוא הרים את עיניו מעלה ומבטו נחת עליי.
חיזקתי את האחיזה שלי בשני ידיי בספרים שאני צריכה להחזיר לספרייה בנוקשות.
אני אוליביה אוונס.
אני חזקה.
אני שורדת.
אני מרימה סנטר בביטחון מופגן,מעטפת אטומה למדי לחוסר הביטחון שאני מרגישה ומתקדמת אל תוך הסיפרייה.
"אוליביה,"אומר ליאו בקול שקט ואני מנסה לא להיראות לחוצה כלל,למרות שידי רועדות ללא הרף שאני נעצרת ממולו.
"אני..." עיניו מבזיקות כאב ומבט עצוב על פניו.
"אני מצטער,אני הייתי שיכור ואדיוט ודפוק לגמרי.." הוא ממלמל ומנענע את ראשו בהיסטריה.
"אבל אין תירוץ למה שעשיתי,אני רק רוצה להגיד לך שאני מצטער כל כך," הוא אומר ואני מכריחה את עצמי להנהן.
"אני יודעת." המילה נדבקת לשפתיי ואני לוחשת אותה.
אני משפילה מבט."זה פשוט זרק אותי למקום לא טוב..." אני אומרת ומכריחה את עצמי להזדקף.
"זה בסדר קול,באמת." אני אומרת ומבטו נראה פגוע יותר אך הוא לא אומר דבר,הוא מחייך אליי בעצב ומתרחק ממני לכיוון אולם ההתעמלות.
אני מתנשמת עמוקות ונכנסת בצעד קל אל הסיפרייה.
אני ניגשת לדלפק שמאחוריו יושבת אותה ספרנית קבועה עם אותו פרצוף זועף.
"אוליביה אוונס,שנה ג אלו הספרים שהשאלתי לפני שבועיים."אני מקדימה אותה ומדקלמת.
היא מסדרת את משקפיה על אפה ומקרבת את הספרים קרוב אליה.
היא מרימה ספר אחד וסורקת את הברקוד שמאחורי הספר.
כך היא עושה גם לשני הספרים הנוספים ואני עוקבת אחר תנועותיה.
היא מרימה את הספר האחרון ומסובבת אותו כדי לסרוק אותו אבל כשהיא עושה את הפעולה הזאת תמונה נופלת מן הספר על הדלפק.
"זה חבר שלך?" היא שואלת ובפעם הראשונה אני רואה חיוך ידידותי על פניה.
ליבי מפסיק לפעום לרגע קטן ואני ממהרת להתאפס.
"אתם מאוד מתאימים,נפשות צעירות וחיות."צוחקת הספרנית המבוגרת ומגישה לי את התמונה בחזרה.
אני לוקחת את התמונה מידיה בלי לומר דבר.
עכשיו אני נזכרת למה התמונה הייתה שם.