my betting [1]

פרק 31

נייתן

"אתה כישלון." נוזף בי דרק.
מטיח בפניי את האמת.
אבל עדיין כשזה יוצא ממנו זה מרתיח אותי.
"אתה מבין את זה טיפש?" הוא אוחז במיטת בית החולים בחוזקה עם שני ידיו.
אני לא משיב.
למדתי עם השנים שזה לא כדי.
פניו מאדימות מכעס בגלל שאני שותק.
"בן זונה." הוא מסננן והולם את אגורפיו במעקה המיטה.
פעם הייתי קופץ שהוא היה עושה זאת היום אני לא מניד עפעף.
אני חושק את שיניי בנוקשות ושותק.
"אתה לא מבין שאתה בפח,שנגמר הסיפור בשבילך?" הוא שואג,פניו אדומות יותר ווריד בולט במצחו.
מראה של מפלצת.
פעם הייתי מפחד היום זה לא מזיז לי.
הוא מתקרב לעברי וגופי נדרך.
פניו מעל פני,מדגיש כמה עוצמה יש לו וכמה אני כלום לעומתו.
הוא סוטר לפניי בחוזקה.
ציפיתי לזה.
לא כאב לי.
אני לא משנה הבעת פנים,אוליי חוץ מהסימן האדום שאני בטוח שיש לי.
דרק רוזק הוא לא בן אדם רך.
הוא מפלצת.
אני נועץ את עיניי בקיר הלבן והמדכא רק כדי לא להסתכל על הייצור הזה.
לא לתת לו יתרון שהמכה הזאת בכלל השפיעה עליי.
היא רק הרתיחה אותי יותר.
"אתה לומד רק ככה," הוא סוטר לפניי בכוח רב שוב.
פני נשלחות הצידה,הוא תופס בידו את פניי ומסובב אליו.
"זונה קטנה ומזדיינת." הוא יורק על פניי ומשחרר את אחיזתו.
אני רוצה להרוג אותו.
לבעוט בזקן.
להלום בו את כל האגרופים המזויינים שלי.
שיניי כמעט נשברות מהחשיקה שלי בהן.
אני מכווץ את ידי לאגרופים,דרק לא מבחין בזה.
עוד מעט זה נגמר נייתן.
תסיח את דעתך.
תחשוב על משהו טוב.
תחשוב עליה.
"אל תבייש אותי, זו אזהרה אחרונה." הוא מפשיל את שרווליו עד המרפק בשני ידיו.
הוא מתרחק ממני,סוף סוף והולך אל עבר הדלת.
אני משחרר אוויר עצור בכעס.
הדלת נפתחת בשנית ואני נדרך שוב.
אם זה הבן זונה הזה חוזר אני גומר אותו.
"היי," הקול העדין של אוליביה נשמע והיא צצה אל מול עיניי.
"היי," אני נרגע מעט.
"הכל בסדר?" היא מתקרבת אליי ומניחה את תיק הגב שלה על הכורסה הכחולה.
"כן."
"איך היה לך?" אני שואל ואוליביה מתיישבת לצד רגליי.
"משעמם,דיסבורגר כלבה מרושעת." היא נוחרת בבוז ונאנחת.
"גם לי היה משעמם." אני מתרומם לישיבה כדי להיות קרוב יותר אליה.
היא התרופה שלי,אני מרגיש שאני צריך אותה כמו שאני צריך אוויר.
"את לא אמורה להיות בחזרות עכשיו?" אני שואל ומגרד את ראשי.
"לא דון ביטל." היא מושכת בכתפיה ואני מכווץ את גבותי."אבל המופע שלכם קרוב.." אני מהרהר.
"הוא ישלים לנו ביום אחר." היא אומרת וטלפון הנייד שלה מזמזם.
היא מביטה במסך הזוהר שעל המיטה ומכבה אותו.
"זאת דיאנה," אני אומרת במעט בילבול.
"כן...בטח קשור ללימודים אני אעזור לה מאוחר יותר..." היא אומרת בקלילות.
"אה," אוליביה נזכרת במשהו,מתרוממת וניגשת לתיק הגב שלה.
היא מוציאה מתוכו את החטיף האהוב עליי,ציפס בטעם בצל וזורקת אותו עליי.
אני מחייך חיוך מטומטם.
"בשביל שתשתוק." היא אומרת ומתיישבת לצידי.
"בלי שתייה?" אני שואל בפגיעות ואוליביה חובטת בי קלות."תשתוק רוזק פשוט תשתוק." היא מזהירה ואני מצחקק בקול.