my betting [1]

פרק 45

נייתן

עם כל יום נוסף שעובר זה נהפך לקשה יותר להתעלם מאוליביה אוונס.
להתרחק ממנה,לשכוח אותה זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית שהצבתי בשבילי.
בחיים לא אהבתי מישהי כמו שאהבתי אותה.
בחיים לא אהבתי,עד שהיא הגיעה לחיי.
אני עומד מול קבר אימי,בידיי זר פרחים קטנטן ודמעות ממלאות את עיניי.
אבל אני לא אתן להם לזלוג.
אני מתגעגע אליה, ביום שהיא מתה חלק ממני מת יחד איתה.
רוב השנים שהיו לי איתה העברתי בכעס עליה,כל כך כעסתי על החלטות שלה,על כך שהיא מפחדת פחד מוות ממנו.
היום אני יכול להבין למה היא פחדה,היא אהבה אותי ועשתה את הכל בשביל לשמור עליי.
אבל שהיא מתה,נותרתי לבד..ילד קטן ששומר על עצמו מפני אבא שלו.
זה היה קשה,במיוחד בתקופה אחרי שאימי מתה.
אני שונא אותו.
הוא מפלצת.

"אתה מפלצת." היא אומרת בשקט ועיניה הכחולות ננעצות בעיניי,"בדיוק כמו אבא שלך."קולה נסדק וליבי מפסיק לפעום לרגע.
בדיוק כמו אבא שלך.

אלה צודקת.
אני מפלצת מזויינת.
ממה אני בדיוק שונה ממנו?
אב כמו בנו,ירשתי את הרוע הזה ממנו.
אני לא יכול לברוח מהמציאות.
אני לא יכול להתכחש אליה.
אני מפלצת בדיוק כמו אבי.
אני מתכופף מעט מטה ומניח את הזר על קברה האפור והחסר חיים.
"אני מצטער אימא," אני לוחש בשקט ומביט בקבר בכאב."איכזבתי אותך."
ניסיתי.
ניסיתי לחיות כמו שהיא ציפתה שאחייה אבל כנראה אני לא יכול,הדם הנורא של דרק רוזק זורם אצלי בדם.
אני כמוהו,בדיוק כמוהו.
אני מתיישב לצד הקבר על הדשא הירוק הרטוב,היא לא נקברה במקום מפואר,היא ביקשה להיקבר במקום פשוט.
"הייתה לי בחורה אימא," אני לוחש בשקט ודמעות מציפות את עיניי אבל אני מנסה לשמור על איפוק.
"היא הייתה מיוחדת, קופצנית ומשוגעת,יש לה את  העיניים האלו והחיוך שלה..." אני נאנח ומספר לאימי ודמעה נושרת מעיניי.
"אבל אני אדיוט," אני מגחך לעצמי שאני חושב על איך שאימי הייתה מפליקה בראשי אם היא עוד הייתה בחיים.
"איבדתי אותה." אני אומר בשקט ושפתיי רועדות מהקור שבחוץ.
היום לפני שבע שנים בדיוק אימי נפתרה,כל שנה אני מגיע לכאן,מניח ורדים והולך אבל הפעם אני יושב ומדבר אל האבן,אני מרגיש את נוכחותה של אימא שלי מעליי.
"וגם אני מאבד את החלום שלי.." אני ממלמל שהרגשות מתחילים להציף אותי.
אני עוצם את עיניי בחוזקה ונאנח,אני לא רוצה להתפרק עכשיו.
אני מתרומם על רגליי ונעמד מול הקבר.
אני יודע מה אימי הייתה אומרת לי עכשיו,היא בטח הייתה אומרת לי לרדוף אחרי הבחורה,היא הייתה אומרת לי שאני המלאך הקטן והפרטי שלה ושאני לא דומה כלל לאבי.
היא הייתה אומרת לי לא להיות דפוק,ללכת לאחת שאני אוהב ולהיות מאושר.
חבל שהיא לא כאן בשביל להגיד לי את כל זה.
אני מרגיש עכשיו יותר מתמיד לבד.
בודד אפילו ברגשות שלי.
"להתראות אימא," אני לוחש בעצב ומתרחק מקברה.
בחיים לא הרגשתי שאני צריך אותה כמו שאני צריך עכשיו.
אני פוסע אל עבר המכונית האפורה שלי בכיוון השביל התלול.
"נייתן!" אני מסתובב לאחור ומבחין בדמותה הקטנה של אוליביה רצה לעברי.
אני הוזה?
אני...זאת..היא...מה היא עושה כאן?
היא נעצרת שהיא מגיעה אליי,גופה עטוף במעיל רחב והיא נבעלת בתוכו,כובע צמר נח על ראשה ואפה אדום מהקור.
"אוליביה," אני אומר בבילבול ועיניה נוצצות.
"לא בגדת בי." היא קובעת ואני מרגיש סכין ננעץ בליבי.
עיניה נראות רציניות והיא נראת בטוחה בכך.
אני משפיל מבט אך אוליביה מפתיעה אותי ומרימה את פניי אליה בעזרת שתי ידיה הקטנות והקפואות.
"אמנדה ואריק עשו את זה בכוונה,הם רצו להפריד ביננו והאמנו להם." היא אומרת ואני מקמט את גבותיי.
"אוליביה," אני שוב לוחש בתסכול.
אני יודע מה ראיתי,הבגדים המפוזרים...הקונדום...הייתי שיכור....
קשה לי להאמין לזה.
"אריק התוודה מפניי,זה היה נראה כאילו הוא באמת מצטער על זה,עיניו היו כנות." היא אומרת וליבי הולם בחוזקה.
הם גרמו לי להאמין בשקר?
אמנדה ואריק?
לא בגדתי באוליביה?
לא נישקתי אחרת?...לא בגדתי בה?
גם אם זה נכון....אני מפלצת,אני עלול לפגוע בה כך או כך...זה יקרה מתישהו אני בטוח בזה.
ואני לא רוצה שזה יקרה.
גם אם זו הייתה רק תרמית...זו הייתה חתיכת כאפה למציאות...כאפה שהחזירה אותי לראות שקצת ריחפתי למעלה ולקחתי יותר מדי טוב...כאפה שגרמה לי להבין שאני נייתן רוזק.
"אני אוהבת אותך נייתן,ואני יודעת שגם אתה אוהב אותי." היא אומרת בשקט ועיניה מבזיקות בכאב.
אני אפגע בה.
אני לא ראוי לה,היא ראויה להרבה יותר.
אני לא טוב בשבילה,אני לא מספיק.
אני מפלצת בדיוק כמו אבא שלי, אדם כמוני צריך להיות לבד לא מגיע לי סוף שמח.
אני מוריד את ידיה הקטנות מפני ומחזיק אותם בשלי כדי לחמם אותה מעט.
"אני אוהב אותך אוליביה,אוהב אותך בטירוף יותר משאני אוהב לנשום..." אני אומר ואוליביה נושכת את שפתה התחתונה.
"אבל את לא יכולה להיות איתי," אני אומר בקול כאוב ואוליביה מגחכת."מה זה מסוג התירוצים של זה לא את זה אני?" היא שואלת ואני מגחך.
"אני לא מפחדת להיות איתך...,אני מפחדת להיות בלעדיך נייתן."
דמעות ממלאות את עיניה הגדולות והיא מושכת באפה.
"אני לא טוב בשבילך," אני ממלמל והיא קוטעת אותי."אתה מושלם בשבילי." היא קובעת וכל מה שאני רוצה לעשות עכשיו הוא ללכת לאיבוד איתה,לטבוע בשפתיה ולהיות רק לצידה.
"אז אתה מתכוון לנשק אותי כבר?" היא שואלת בציחקוק ובייאוש ומביטה בעיניי.
"אני רוצה..." אני אומר בצרידות והיא מתקרבת צעד נוסף לעברי,מגשרת על המרחק הקטן ביננו.
היא מניחה את שני ידיה על חזי ופניה מול פניי.
"אני אוהב אותך אוליביה," אני אומר בשקט ואוליביה מורידה את שפתיה על שלי לפני שאני מספיק,שפתיה מלטפות את שפתיי ודמעותיה מתערבבות בנשיקה שאני טועם אותם.
"את בוכה?" אני מפסיק את הנשיקה ובוחן את פניה.
"כן, כי אנחנו מטומטמים." היא מצחקקת.
"איבדתי כל כך הרבה זמן איתך," היא אומרת ואני מקרב את מצחי לשלה.
"אני לא רוצה לפגוע בך שוב." אני לוחש בעצב ועוצם את עיניי.
"כדאי לך שלא רוזק ," היא מצחקקת וגורמת גם לי לצחקק.
אני מחבר שוב בין שפתינו וטועם את טעמה המתוק אליי,התגעגעתי אליה,למגע שלה,לקול שלה,לצחוק שלה,לריח שלה...התגעגעתי אליה.
אני לא אאבד אותה שוב.