my betting [1]

פרק 37

אוליביה

הרעש של בוסטון.
העיר הזו מלאת חיים,שוקקת,בועטת,פרואה.
אבל המקום שהכי אהבתי בה היה דווקא המקום השקט.
ליד הים הכחול.
להתבונן עליו תמיד שינה משהו בתוכי,גרם לי להרגיש מעט שלווה.
להאזין לניפוץ הגלים ולרעש הגלים הנעים היה התחביב הכי אהוב עליי.
זה המקום הראשון אליו הייתי בורחת שהתחיל להיות לי קצת יותר קשה להתמודד.
כמו עכשיו.
כפות רגליי שוקעות בחול העמוק, אבל זהו לא מזג אוויר חמים בשביל ים אז החול אינו רותח בין אצבועותיי.
אני עוצמת את עיניי ומאזינה למלודי,לשקט.
הים סוער היום,מזדהה עם רגשותיי.
די קריר בחוץ אבל לא אכפת לי.
אני רוצה להישאר כאן לנצח.
אני מתיישבת על החול הקר,מקרבת את רגליי אל גופי ככל שניתן כדי להתחמם.
אני עוטפת את רגליי עם שני ידי ומניחה את ראשי על הברכיים.
בוהה בגלים.
מהופנטת לגמרי.
הלוואי והים היה יכול לדבר,זה מרגיש לי תמיד כאילו יש לו כל כך הרבה מה לומר.
אני דומה לים.
אוגרת,מתקרבת ואז מתרחקת בבום.
זה דפוק אבל ככה החיים לימדו אותי.
ככה איבדתי כל צל אנוש וכל אמון בבני האדם.
ככה התחלתי לסמוך אך ורק על עצמי.
המים הקרירים מכסים את כפות רגליי ושוב בורחים להם.
אני מפחדת.
אני לא יודעת ממה או למה.
הפחד משתק את גופי ודבר כזה בחיים לא קרה לי בעבר.
לפחות לא בשנים האחרונות...היו לי התקפי חרדה שהייתי בת עשר או אחד עשרה בערך מתי שעברתי לגור עם מריה ואדוארד.
באותה תקופה הרגשתי פגיעה כל כך,הכל היה חדש ומאיים בשבילי גם הבית ספר וגם הכללים החדשים של הבית-לא היו יותר מכים אותי כשהייתי טועה כמו בבית היתומים האכזרי.
ושוב הכל חדש.
נייתן הפך את הקלפים שדאגתי לסדר בקפידה,פירק את החומות החזקות שבניתי לאורך השנים,גרם לי לאבד את עצמי....
זה משהו שלא קרה לי בעבר.
תמיד הייתי אני.
אוליביה.
בשליטה מלאה על מוחי,על ליבי ועל המילים שהפה שלי מוציא.
אבל לא עם נייתן,איתו הייתי אחרת-רכיכה,שברירית וקטנה.
הרגשתי ביטחון לצידו,הרגשתי שלא צריך יותר לברוח,לא צריך לפחד ממה שיבוא כל עוד הוא כאן איתי עוזר לי לעבור הכל.
הוא שיקר.
שבר כל הבטחה.
שבר אותי.
לא חשבתי שאפילו שזה אפשרי,לשבור אותי...לשבור משהו שבור במילא אבל אפשר,אפשר לשבור משהו שבור יותר.
אני לא מאמינה באהבה,בחיים לא הייתי מאמינה גדולה בזה.
לא באהבה ולא בתקווה. אהבה היא שמחה בליווי של אשליה,היא לא אמיתית אבל היא אמיתית באותו הרגע.
אומרים שיש קו דק העובר בין אהבה לשנאה אני לא חושבת כך.
אני חושבת שזה בדיוק אותו דבר-מי שאוהב גם שונא.
מי שאוהב הוא בעל הפוטנציאל הכי גבוה לפגוע ומי שפוגע הוא האויב והאויב הוא השונא.
אני לא חושבת שאפשר גם לשנוא וגם לאהוב.
אתה יכול לאהוב מישהו ולהתכחש לכך,להגיד שאתה שונא אותו אבל אם יגיעו לעומקי ליבך יגלו שכולו אהבה אמיתית.
ואתה יכול לשנוא מישהו ולהראות לו אהבה-ואלו רוב האנשים בעולם.

אהבה היא אשליה,כזו שגורמת ללב לדפוק מהר ולראש להסתחרר.
אבל אהבה אמיתית היא ההפך מאשליה,היא מציאותית ונכונה.
אני עדיין לא מאמינה במילה האהבה.
בסופו של דבר זו רק עטיפה ורדרדה שנועדה להטעות אותנו,שגורמת לנו להרגיש שזה הייעוד שלנו בחיים-למצוא את החצי השני.
אני לא אומרת שאני לא נפלתי בזה.
נפלתי,ריחפתי גבוה,הייתי בעננים אהבתי אותו.
אבל הוא לא אהב אותי כמו שאני אהבתי אותו.
הוא לא התכוון לאהבה אמיתית,הוא לא הרגיש זאת בכלל.
הוא שיקר לעצמו ולי שהוא אוהב אבל הוא לא באמת אהב.
אז הבנתי שאהבה היא לא הכל.
בעיניי היא כבר כמעט הפכה לכלום.
כמו הגרגרי חול בים,התפוררה ובחיים לא תחזור להיות חלק אחד שלם בחזרה.
אני עוצמת את עיניי ומתרכזת אך ורק ברעשי הים הסוער.
קר בחוץ עכשיו ובמיוחד ליד הים.
גופי רועד ועוברת בי צמרמורות קרירות.
בסרטים הבחורה הייתה יושבת כאן והבחור היה רץ לעברה בדמעות,אומר לה שזו הייתה תרמית,שהוא אוהב אותה,שהוא בחיים לא בגד ולא יבגוד בה.
אבל זה קורה רק בסרטים.
החיים שונים מהסרטים בהרבה.
לא תמיד מקבלים סוף טוב כמו שרצינו.
ולפעמים גם הסוף ה"טוב" מתגלה כלא טוב.
אני טומנת את כפות רגליי בחול הרטוב ונהנת מתחושת החול המחוספס בין אצבעותיי.
אני נשכבת על גבי,מביטה מעלה לשמים השחורים מלאי הכוכבים.
גם שהכוכבים קיימים עדיין יש יותר חושך מאור.