my betting [1]

פרק 49

נייתן

לראות את אוליביה ככה ממוטט אותי,אני מרגיש חסר אונים ואני שונא את ההרגשה הזאת.
היא כבר סבלה הרבה.
יותר פאקינג מדי...ואני לא מצליח לקחת מעט מהכאב שלה.
היא בחיים לא בוכה מולי,פעמים בודדות בהם ראיתי אותה דומעת מעט ונאטמת מיד אחרי.
אני משלב את ידי בידה ומצמיד אותה קרוב יותר אליי.
"מה אתה עושה?" היא מצחקקת וכמעט מועדת עליי מהקירוב הפתאומי.
"מחזיק לחברה שלי את היד," אני עונה בפשטות ומבחין בחיוך מיואש על פניה.
"מי מחזיק ידיים בגיל הזה? כבר עברנו את כיתה ח..." היא רוטנת ואני צוחק.
"היי,מי אמר שלהחזיק ידיים זה ילדותי?" אני מקניט והיא נאנחת בציחקוק.
"זה מאוד ילדותי." היא קובעת ואני מנחית נשיקה מהירה על הלחי שלה.
"גם זה ילדותי?" אני שואל ולחייה נצבעות בגוון הורוד,האהוב עליי.
"אתה כזה ילד." היא נאנחת אך אחיזתה בידי מתחזקת.
"איפה נייתן הקשוח?" היא שואלת ופוגעת בי ממש."נייתן הקשוח?" אני שואל כלא מאמין ופורץ בציחקוק.
"כן." היא מגחכת ואני מפיל אותה על הדשא.
היא צווחת בצחוק אדיר בזמן שאני מתחיל לדגדג אותה ללא כל רחמים.
"נייתן!" היא צועקת ומתנשפת ואז שוב צוחקת בזמן שאצבעותיי מתעללות בה.
"רצית לראות את הקשוח?" אני שואל והיא מנסה להסדיר נשימות.
צחוקה מתגבר וגורם גם לי לצחוק כמו לא נורמלי.
"טוב טוב בסדר!" היא צווחת ומתפלת,מתחמקת מאצבעותיי המייסרות.
"אני לא רוצה את הקשוח," היא צוחקת ואני רוכן מעליה,כולא אותה תחת גופי.
"אה כן?" אני מרים גבה בספק והיא כובשת את צחוקה.
"כן כן," היא משיבה בהתנשפות ומחייכת ,בדיוק בחיוך שרציתי לראות על פניה.
"מה יש לך כאן?" אני אומר ומכווץ את גבותיי.
אני מצביע על הפה שלה ופניה נמלאות באימה.
"מה איפה?" היא שואלת בהיסטריה.
"נו זה הדבר הזה...חיוך נראה לי." אני מקניט והיא חובטת בי בכל כוחה."אדיוט." היא צוחקת ואני מתרומם מהדשא.
אני מושיט את ידי לעברה והיא אוחזת בה ונעזרת בי כדי להתרומם.
"אל תעשה את זה שוב." היא פוקדת ומשלבת את זרועותיה.
"לא לעשות מה שוב?" אני שואל והיא שוב חובטת בי.
"לא לדגג אותי," היא עונה ואני מצחקק.
"אני לא בטוח שאני יכול..." אני מודה בכנות ושוב חוטף מכה שלישית מאוליביה.

אוליביה

אני אבודה.
אני לא יודעת מה לעשות...מה להרגיש או מה בכלל לחשוב.
החיים הם רק ישרדות אוליביה.
שום דבר מעבר לכך.
הלב שלי עשוי אבן,טוב לפחות ככה חשבתי...את האבן החליף משהו אחר,לא מוכר,חשוד והזוי שגורם לאי סדר בי.
"היי אלכסנדר," אני אומרת בשקט שאלכסנדר פוקח את עיניו.
"היי תקראי לי אלק...אלכסנדר זה זק-" הוא מתחיל לומר בשיעשוע ומשתעל חזק.
"זה זקן מדי," הוא משלים את המשפט ואני מחייכת בעצב.
"אלק.." אני מתחילה לומר אך הוא קוטע אותי."הבחור ההוא שהיה כאן הרגע,ידיד שלך?" הוא שואל ועיניי כמעט יוצאות מחוריהן.
"מ-מה?" מאיפה זה הגיע פתאום?
"אני סתם צוחק," הוא נקרע מצחוק להבעה המבוהלת שעל פניי.
"חה חה חה," אני אומרת. ומנסה להתעשט על עצמי,לעזעזל זה היה מפחיד.
"היית צריכה לראות את הפרצוף שלך!" הוא שואג בצחוק וגורם לי להיאנח בציחקוק.
"זה הבחור שהגיע איתך הנה אה?" הוא מגחך ואני מחייכת שאני נזכרת איך הפיל אותי בדשא בדרך לכאן.
"כן." אני משיבה בחיוך מטופש ואלק מטה את ראשו הצידה כדי לבחון אותי.
"יש לו הרבה שרירים." אלק קובע בקינאה ואני מצחקקת."בהחלט."אני מאשרת.
"טוב,אם הוא עושה אותך מאושרת אני מאושר." הוא מוסיף ומחייך לעברי.
"אלכסנדר?" אני שואלת פתאום מבלי לדעת אפילו מה אני לעזעזל שואלת.
"כן?" הוא עונה בשאלה.
"למה לא סיפרת לי קודם לכן?" אני שואלת ועיניו הגדולות נופלות מטה.
"פחדתי," הוא מודה בכנות ומשתעל מעט.
"פחדתי פחד מוות מהתגובה שלך..." הוא מוסיף ואני מחייכת נחלשות.
"וגם...לא רציתי להוות עוד נטל עבורך,להוסיף לכאב שכבר שוכן בך." הוא אומר ואני נושכת את שפתיי מבפנים.
עיניו של אלכסנדר נעצמות באיטיות ואני מבינה שזה הסימן שלי לעזוב אותו,להניח לו לנוח.
"אני חושב שכבר הג-גיע ה-הזמן.." הוא אומר בשקט פתאום וגופי רועד.
"מ-מה?" קולי רועד,בעצם כל גופי רועד.
"ה-הגיע ה-הז-הזמן לעזוב," עיניו עצומות וחיוך חלש מופיע על פניו.
אני אוחזת בידו של אבי וצופה בחזהו עולה ויורד בקצב יציב.
"אלכסנדר," אני לוחשת בשקט לעברו אך עיניו עצומות.
"בבקשה תחזור.." אני אומרת ואני אפילו לא יודעת למה.
אני אפילו לא מכירה אותו.
גופו נראה חסר חיים על מיטת בית החולים,המון מכשירי הנשמה מחוברים אליו...חוטים מכל מקום אפשרי והרעש המייסר של המוניטור שעוצר את ליבי בכל פעם שאני מתרכזת בו.
לא ככה דימיינתי את המפגש עם אבי.
אני נושכת את שפתיי הרועדות ומביטה בגופו השליו והעייף של אלק.
אני מביטה על היד שלי שאוחזת נואשות בידו.
מבטי נודד אל עבר צמיד הנייר של בית החולים שעל זרועו ודמעות נכוות בעיניי.
אני מנסה להתאפק,להחזיק בכל הכוח את הדמעות האלו בפנים אבל אני לא מצליחה.
"אל תעזוב אותי," אני אומרת וצפצוף חזק נשמע בחדר,ליבי מפסיק לפעום.
לפני שאני בכלל מגיבה רופא ושני אחיות נכנסים לחדר,אחת מהן אוחזת בידי ומנסה להוציא אותי מהחדר.
אני מוכת הלם,גופי רועד ללא שליטה..אני מאבדת אותו שוב.
"ל-לא," אני מנסה לומר ודמעותיי מתחזקות.
"לא,אני לא עוזבת אותו." אני מחליטה ומנסה להתנגד לאחות שגוררת אותי ליציאה בזמן שהרופא והאחות השנייה מתחילים לעסות את ליבו ולבצא בו פעולות החייה.
"תעזבי אותי!" אני פוקדת בזמן שעיניי נעוצות בו וברופא והאחות שפועלים במרץ וצועקים אחד על השני בפקודות.
"אני מתנצלת מיס אוונס..." האחות שאוחזת בי ממלמלת בעצב ואני נועצת את רגליי עמוק בריצפה.
"לא," אני ממלמלת בהיסטריה."קחי אותה מכאן!" הרופא צועק על האחות והיא ממהרת לעשות כדבריו.
"אלק!" אני צועקת בכל הכוח ומרגישה במישהו נצמד מאחורי ואוחז בי בחוזקה.
"אוליביה.." ממלמל נייתן בכאב ואני מנסה לצאת מאחיזתו.
הם הורגים אותו..הם הורגים את אבא שלי.
הוא..מת..?
"תשחרר אותי!" אני נוהמת ופתאום דממה מוחלטת יורדת על החדר.
הרופא מפסיק את תנועותיו והאחות שמולו מיטתו של אבי משפילה מבט.
אני צונחת על הריצפה באפיסת כוחות אך נייתן לא נותן לי הוא מייצב את גופי ומושך אותי לחזהו.
"שעת פתירה," אומר הרופא וגופי מצטמרר.
"15:46." הוא קובע וגופי מפסיק לפעול.
שעת פתירה?
אבא שלי...מ..מ...מת?
"ל-לא," המילה נדבקת לשפתיי.
דממה מוחלטת.
אין צפצופים.
אין צעקות.
אין פקודות.
אין...כלום.
רק שקט מחריש אוזניים.
רק שקט מפחיד.
"א-אבא?"

                             •••••••••••••••••••

דממה.
קבר.
פרחים.
אנשים.
דמעות.
שחור.
בכי.
יבבות.
אני מרגישה ביד נחה על כתפי בריפיון,היד של נייתן.
"נייתן..." אני לוחשת אך לפני שאני מספיקה לומר דבר הוא מתיישב לצידי מול הקבר.
"כבר מאוחר," הוא לוחש ואני מנגבת את הדמעות שעל הלחיים שלי.
"כן." אני מסכימה איתו.
הוא מלטף את כתפי ונושק לה ברכות.
"יהיה בסדר ליב," הוא מעודד ואני מחייכת.
אני מביטה בעיניו התכולות והשואבות.
מביטה בהם כל כך חזק.
"אני אוהבת אותך נייתן." אני מודה והוא נושק לשפתיי.
"אני אוהב אותך אוליביה." הוא אומר ומחזיק את פני בין שתי ידיו ברכות.
"ואני כאן לתמיד." הוא מבטיח ומנגב את הדמעות מעיניי.
"מ-מבטיח?" אני שואלת ומקרבת לעברו אצבע.
"מבטיח." הוא משיב נחרצות ומקרב את אצבעו לשלי.
"ובזאת אוליביה אוונס," הוא מתחיל לומר ואני מצחקקת.
"יש לנו הבטחה." הוא מסיים את המשפט ואני מחייכת חיוך ענק.

"אלכסנדר אוונס גם אני מבטיחה לך משהו,
אני מבטיחה לך שאנסה לחיות הכי טוב שאפשר עבורך...גם שיהיה לי קשה,גם שאפול ולא יהיה לי חשק לקום,אני אקום ואחייה למענך!" אני אומרת לשמיים ונייתן מחייך בעצב.
"ואני אהיה כאן כדי לעזור,לוודא שזה יקרה!" הוא מרים את ראשו מעלה לשמיים ואומר גם הוא.