my betting [1]

פרק 30

נייתן

אני מפורק.
גמור.
מחוק.
שבור.
מקולקל.
מרוסק.
הבאתי את זה על עצמי.
אבל לעזעזל..זה נורא.
הכאבים נראים מעוממים לעומת המחשבות שלי על העתיד.
על הקריירה שלי...
אני מתרוממם מעלה מעט ונשען על המיטה המתכווננת בבית החולים ומרים את עיניי אל עבר אוליביה.
היא נראת שלווה,היא נרדמה בכיסא שמול המיטה בצורה מצחיקה.
מרפקה על ידית הכיסא וראשה נשען מעליו.
שיערה פרוע ומכסה את כל פניה אבל היא עדיין פאקינג יפהפיה.
אף אחת בחיים לא תשתווה ליופי הפנימי והחיצוני של אוליביה.
אני אוהב את הבחורה הזאת.
אוליביה פוקחת את עיניה בבהלה שראשה מחליק מעט מידה ואני מצחקק.
"על מה את צוחק?" היא שואלת בקול מנומנם.
היא משפשפת את עיניה ומתמתחת.
"כלום." אני משיב ועיניה נעצמות ונפקחות באיטיות.
"בואי," אני מבקש ממנה והיא מתקרבת אליי בחוסר חשק.
"את יכולה לישון כאן." אני מושך את גופה הדקיק והיא נשכבת על המיטה לצידי.
רגלה מתנגשת ברגלי הכואבת ואני מחניק אנקת כאב.
פאק.
זה כואב.
"שיט..פגעתי בך?" שואלת אוליביה בהיסטריה.כנראה היא שמה לב שהתכווצתי מעט."לא... את לא יכולה להכאיב לי." אני אומר בשקט וכורך את זרועותיי סביבה.
היא מקבלת את המגע שלי אליה ואני מסניף את ריח המרכך המתוק שלה.
"ניית?" היא שואלת ואני מתכווץ.
"כן?"
"איך אתה מרגיש?" היא שואלת אבל אני לא מבין את השאלה שלה.
"חרא." אני משיב וקובר את פניי בשיערה.
"בנוגע לפוטבול.." היא מוסיפה בלחש.
"אני לא יודע..." אני ממלמל בכנות ומתרחק מעט מאוליביה.
"אל תתרחק." היא פוקדת בשקט וברעד.
"אני לא מתרחק..זה..." אני ממלמל ואוליביה פונה להביט בי,עם עיניה הירוקות והגדולות.
עם המבט הכאוב שעל פניה שמבין אותי.
אני פאקינג לא מגיע לה.
"אני יודעת,זה החיים שלך." היא משלימה אותי ונשכבת על החזה שלי.
גופי רועד מעט.
כנראה מהאמת.
מהאמת שבדבריה של אוליביה.
ידעתי את זה אבל בחרתי להדחיק.
לעזעזל.
אני רכיכה.
עיני מתחילות לעקצץ ודמעה בוגדנית יוצאת לה מעיניי ונופלת את פניה של אוליביה.
אני מביט מעלה וממצמץ כדי לעצור את זה.
"מותר לך לבכות רוזק,אני כאן." היא אומרת ברכות ומיד עיניי שופכות כל מה שעצור בתוכן.
הדמעות שלי שקטות,אני לא משמיע צליל.
גם אוליביה לא אומרת דבר.
היא רק שם בשבילי.
מחזקת אותי בשקט שלה.
בנוכחות שלה לצידי.
אני צריך אותה.
אני אוהב אותה.
עכשיו אני מפורק.
גמור.
מחוק.
שבור.
מקולקל.
מרוסק.
אבל היא כאן איתי.
היא כאן למרות הכל.

                               אוליביה

אני הולכת לאורך השביל הארוך והתלול לכיוון שער הכניסה של הקולג'.
אני מותשת.
לא הצלחתי לעצום את עיניי בלילה,נמנמתי מדי פעם על הכיסא בבית החולים אבל רוב הלילה העברתי בבהייה בנייתן.
אני יודעת שגם הוא לא ישן כלל.
אני מבינה אותו.
הוא איבד חלק עצום ממנו.
אני יודעת שהפוטבול חשוב לו,יותר מחשוב לו.
אני בחיים לא אצליח להבין את זה.
גם אני אוהבת את המשחק אבל אני לא חושבת שזה באותו רמה כמו שנייתן אוהב את הפוטבול.
פוטבול זה המגן שלו...ועכשיו הוא נסדק מעט.
"היי," אני אומרת בחיוך קטן אל עבר קלואי.בידיה שני כוסות שתייה חמות מקרטון שמדיפות אדים חמים.
"הממ,קפה." אני ממלמלת ומסניפה את ריח הקופאין.
קלואי מצחקקת ומגישה לי אחת מהכוסות החמות.
ידיה מכוסות בכפפות צמר גדולות,כולה מכוסה בשכבות לעומתי.
אפה אדום,כובע צמר עם פונפון נח על ראשה ומעיל שנראה פרוותי בטירוף עוטף אותה.
אני רק עם גינס ועם חולצה דקה,הבגדים שנשארתי איתם מאתמול.
"את נראת גמורה." קלואי אומרת בזמן שאנחנו מתחילות לצעוד אל עבר הכניסה.
"כן אני גם מרגישה גמורה." אני אומרת ולוגמת מעט מהקפה החם.
"איך נייתן?" היא שואלת במעט דאגה.
"אני לא יודעת,הוא בסדר אבל הוא לא בסדר." אני אומרת בשקט.
אני נושכת את שפתיי,"אני לא יודעת מה לעשות."
"כן," לוחשת קלואי בקדרות ומשתהה.
"אני חושבת שתתני לו זמן להתאושש..זה יהיה מורכב אבל הכי חשוב שבסוף הוא יהיה בסדר."
"אני פשוט..מפחדת..מפחדת שזה יגמור אותו.." אני אומרת ברעד.
אנחנו עוברות בדלתות הקולג' לצד שאר הסטודנטים הממהרים.
"הוא חזק." קלואי אומרת בעידוד.
"אני יודעת." המילה נדבקת לשפתיי.
"הוא חזק." אני חוזרת אחריה ואנחנו מגיעות אל פתח אולם הלימוד.
אנחנו נכנסות באיחור ובשקט מופתי לשיעור שכבר התחיל.
בגללי.
אני בחיים לא מספיקה לעשות דברים בזמן.
כל מה שכולל זמן במשפט לא ממש כולל אותי.
"הייתי בטוחה שעכשיו יש לנו עם גוקי." אני ממלמלת בבוז ומתיישבת בשורה הראשונה,המקומות היחידים שתמיד פנויים.
דיסבורגר בדיוק הסתובבה מהלוח ונעצה בנו מבט נוזף,כנראה שגם אוזניים יש לה בגב.
שהיא הסיטה את מבטה ממנו,הבטתי בפרופיל של קלואי.
"אני כנראה אלך לנייתן אחרי הלימודים.." אני אומרת אל קלואי והיא שולחת לעברי פרצוף מבין אך גם דואג.
"היום יש את החזרות האחרונות שלך לפני המחזה לא?" היא שואלת ואני בולעת את רוקי.
כן רק עוד שלושה חזרות עד למחזה הגדול.
"כן...אבל אני רוצה להיות על נייתן,לשמור עליו." אני אומרת.
אני לגמרי דבקה בהחלטה שלי.
נייתן יותר חשוב עבורי.
"איפה דילן?" אני שואלת בהיסח דעת כדי לשנות את השיחה.
"לא יודעת ממש,הוא מלמל כל מיני דברים על סידורים שיש לו לעשות מחוץ לבוסטון..משהו משפחתי." היא מושכת בכתפיה ומביטה בי.
"אה." אני משיבה לה במבט.
"תשומת לב אליי,"נוזפת בקול לעברנו דיסבורגר.