ליאם
דממה. זה כל מה שעבר בינינו במשך דקות ארוכות שהרגישו לי כמו נצח.
כל מה ששמעתי זה את נשימותיה הרועדות, ואם להיות כנה? לא ידעתי מה פאקינג לומר, פחדתי להפחיד אותה, ללחוץ עליה.
לעולם לא פגשתי אותה לא ראיתי אותה אבל היה בי צורך להישאר שם לידה, גם אם זה בדממה.
הרגשתי צורך עז להגן עליה, לשמור עליה, לתמוך בה רק מעצם היותי לידה, לדאוג שהיא לא תעשה טעות שתעלה לה ביוקר.
לא ידעתי למה אני מרגיש את זה, אני אפילו לא מכיר אותה.
כעבור כמה רגעים לא יכלתי לשתוק יותר, רציתי לדעת מי הבחורה
״היי״ אמרתי ״מה השם שלך?״
״א..א..אמיליה״ היא אמרה בקול רועד ״אמיליה רוז״
בקושי ראיתי את פניה בחושך אך הקול שלה עורר בי צמרמורת.
״את לומדת בדארטמות׳?״ שאלתי, ״כן״ קולה עדיין רועד ואני יכול לשמוע את הדמעות בקולה,
״מה שקרה פה עכשיו, זה קורה הרבה?״ הרגשתי מניאק על זה שדחפתי את האף כשברור שהבחורה מפוחדת פחד מוות אבל הייתי חייב לדעת.
״אה...אנ...אני...אני...בערך,
זאת אומרת סוג של, לא, לא,
לא בדיוק....זה...״
״היי היי, תרגעי ילדונת זה בסדר, את לא חייבת לדבר על זה עכשיו״ הרגעתי אותה, הרגשתי את הלחץ והבלבול בקולה.
״תני לי להחזיר אותך הביתה בסדר?״
אפילו בחושך הכבד שיש כאן יכולתי לראות שהיא חיוורת כלכך..
התרוממתי מהאדמה הקרה ושלחתי את ידי אליה, אומר לה בדממה לאחוז בה.
היא היססה לפני שתפסה את ידי בידה כאילו מפחדת לאחוז בה, כאילו היד שלי תנשך אותה ואני רואה את הפחד בפניה ״זה בסדר היא לא תנשך אותך״
לאחר שהיא מתרוממת אני מחזיק במותניה כדי לייצב אותה על האדמה.
״זהו זה״ , ״את בסדר״.
היא הרימה את מבטה אליי, עינייה עדיין רטובות מדמעות, מביטות בי בדממה
״כן. תודה לך אמ...אה...״
״ליאם״ עניתי, ״ליאם תומאס״
YOU ARE READING
הפגמים שבך
Romanceכולם פגועים בסיפור הזה לא תמצאו כאן מישהו שהמזל האיר לו פנים, בנוסף הספר מכיל כמה תכנים קשים אז שימו לב להזהרות לפניכם: -פגיעה עצמית -אונס -התאבדות -חרדות ועוד כל מיני סוגים של פחדים אישיים מאחלות לכן בהצלחה! כל הזכויות שמורות לסופרות, אין לצלם...
