הפגמים שבך

פרק 13

אמיליה
אני מביטה בליאם בעיניים דומעות והוא מביט אליי בחזרה מהעיניים הדומעות שלו, מבין אותי בלי מילים, אני לא רואה סימן לרחמים בעינייו רק הערצה וגאווה
״אתה בטח חושב עכשיו שאני מטומטמת״ אמרתי לו והסטתי את מבטי ממנו, לא יכולה לראות אותו מודה בזה, אבל הוא לא נותן לי להתרחק ממנו ותופס את פניי בשני ידיו שאולי נראות ענקיות אבל הן עדינות וחמות ומנחמות ומרים את מבטי לפניו, הוא לא מדבר מהר, הוא מוחה את דמעותיי בעזרת אגודליו ואז הוא פותח את פי לדבר
״אמי, את לא מטומטמת, את חכמה בטירוף, את החברה הכי טובה שהילדה ההיא הכירה בימיה, את בחרת לוותר על עצמך בשבילה״ הוא אמר ועדיין במבט דומע, חייכתי אליו ועשיתי כמותו, ליטפתי את פניו ומחיתי את הדמעות שלו.
״אני לא דיברתי איתה מאז, היא לא יודעת מה קרה, לא יכלתי לחזור לשם״ אמרתי לו בכאב, אני לא יודעת איפה ונסה היום, היא חזרה לשם והתאכזבה שלא הגעתי? הייתי מרותקת למיטה במשך חודש שלם.
ליאם קירב את פניי לחזהו והרים אותי כך שיד אחת שלו מתחת לגבי ואחת מתחת לרגלי, הוא התקדם לכיוון המיטה שלי, הניח אותי עליה וכיסה אותי
״אני מקולקלת ליאם, הוא לקח ממני הכול, זאת הסיבה שרציתי לסיים את החיים שלי ביום שנפגשנו, הפרופסור אמר לי כל הכבוד ונגע לי בכתף״ אמרתי לו, אם כבר להתוודות אז אני אתוודה על הכול
״יש לי חרדה ממגע ליאם, ואני לא פאקינג יכולה לחיות עם זה״ הוספתי ואמרתי
״אמי.. איך את יכולה לסבול את המגע שלי? אני כופה עלייך את זה?״ הוא שאל במבט מפוחד, חושב שאני לא יכולה לסבול גם את המגע שלו
״אתה היחיד שאני יכולה לגעת בו בלי לפחד ולהרתע, היחיד שהמגע שלו מנחם אותי״ עניתי לו, לא רוצה לפחד לדבר יותר, אחרי זה הוא התכוון לצאת מהחדר וללכת לביתו, אבל רציתי אותו קרוב, הוא הולך ללכת עכשיו, הוא יתעלם ממני במסדרונות, הוא ישכח ממני ויהיה עם מישהי שלא מקולקלת, ברגע שהמחשבה נכנסה לראשי נכנסתי להתקף חרדה נוסף שהפעם קיבלתי בברכה, נשכבתי אחורה במיטה וקיבלתי בברכה את חוסר הנשימה, את טשטוש הראייה, אני באמת לא רוצה לחיות, התקופה עם ליאם הייתה הטובה ביותר מאז האונס, אבל כרגע, אין לי בשביל מה להילחם, נמאס לי להילחם לבד, הרגשתי את האוויר אוזל לי מהריאות ובאותו הרגע שפתיים חמימות ומלאות נחתו על שפתיי, לקח לי זמן להבין שמישהו מנשק אותי, מי זה יכול להיות? לא הצלחתי לשתף פעולה בהתחלה כי הייתי בעיצומו של התקף חרדה אבל הנשיקות לא פסקו, נשיקות עדינות אבל גם תקיפות באותו הזמן תפסו את פי, לאט לאט הראייה שלי חזרה לרגיל ופתחתי את עיניי בזהירות, רואת את ליאם שוכב מעליי ומנשק אותי, פתחתי את פי ונתתי לו גישה, ההרגשה הייתה גן עדן, השפתיים שלו נעימות כל-כך על שלי, חמימות על הקרירות של שפתיי, יד אחת שלו תפסה אותו מעליי והשנייה ליטפה את צד פניי הימני בעדינות שלא נגעו בי בה מעולם, הוא הכניס את לשונו אל פי והתחיל לפתל אותה בריקוד חושני ביחד עם הלשון שלי, לעזאזל הנשיקות שלו הן הסם שלי, היה לו טעם של קפה שחור, גבריות, והטעם כמו הריח שייחודי לו, טבעתי בתוך הנשיקה שלו, הרגשתי כמו מסוממת שמקבלת עכשיו את הסם שלה, כשהנשיקה התנתקה כמעט ובכיתי, רציתי עוד ממנו.
״ל..למה נישקת אותי?״ שאלתי בקולי העדין
״היית בהתקף וזה הדבר היחיד שניסיתי שהרגיע אותך״ הוא אמר כמובן מאליו, ברור שהוא לא נישק אותי כי הוא רצה, זה היה רק כי הוא רצה להרגיע אותי.
״עדיף שאני אלך עכשיו״ הוא אמר מושך בפיו את ההבהרה האחרונה
״רגע״ עצרתי אותו כשהתקרב לדלת
״תוכל להישאר איתי עד שאני ארדם?״ שאלתי אותו, מרגישה שהתחצפתי אליו אבל הוא רק הנהן והוריד את חולצתו כך שכל גופו העליון היה חשוף לפניי, זזתי הצידה והרמתי את השמיכה בצידי כדי לפנות לו מקום להיכנס מתחתיה לצידי, הוא נכנס בתוכה ושמר ממני על קצת מרחק, לא עברו כמה דקות והוא השחיל יד אחת מתחת למותניים שלי ומשך אותי אליו כך שגבי היה צמוד לחזהו החשוף, הגוף שלו העביר אליי חום שגרם לי להרדם בשלווה ולהתרפק עליו, התעוררתי שוב והרגשתי את חום גופו מאחוריי, עדיין מחזיק אותי רק שעכשיו יד אחת שלו מתחת לחולצת הפיגמה שלי, כף ידו מכסה את רוב בטני ועל היד השנייה שלו ראשי מונח כמו כרית, אני מעבירה את מבטי לכיוון השעון ורואה שהשעה 3:54 לפנות בוקר, הרשיתי לעצמי להישאב לשינה לצידו, הלוואי ויכלתי להפוך את זה למשהו תמידי, הרגשתי בטוחה באותו הלילה, כמו שלא הרגשתי כל השנתיים האחרונות, לא היו לי סיוטים, העיניים של האנס שלי לא באו מול עיניי בלילה, לא חלמתי על הקטע שבו אני מבינה שגז הפלפל מקולקל, פשוט ישנתי בשלווה, יש מי ששומר עליי, ועם המחשבה הזאת נרדמתי עד שקמתי שוב בשעה שמונה בבוקר, ליאם כבר לא היה לידי, העברתי את ידי על הצד שהוא ישן בו והוא היה עדיין חמים, הוא קם לא מזמן, לקחתי את הטלפון שנח על השידה לידי וכשפתחתי ראיתי הודעה מליאם
״הייתי חייב ללכת מצטער, תתקשרי אליי כשתקומי״