הפגמים שבך

פרק 6

אמיליה
אנחנו עולים במדרגות הצרות לדירה שלי בקומה השלישית וכשאני מסתכלת אחורה אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו, הוא לא שייך לכאן, הוא כל-כך גדול לגרם המדרגות הקטן הזה, מצחיק לראות את זה אבל אני כמובן לא צוחקת אני לא רוצה להעליב אותו.
״זאת הדירה?״ הוא שואל כשאני עומדת מול דירה מספר 18
״כן״ שוב פעם אני עונה בלחש כאילו שמישהו שומע אותי ואני מספרת לליאם סוד, אנחנו נכנסים לדירה הקטנה שלי ואני רואה את ליאם בקושי מצליח לעבור בדלת, הוא נראה לא שייך לבית הקטן שלי עם הבגדים השחורים שלו, הוא מוריד את המעיל ומניח אותו על המתלה בכניסה לבית ואני רואה 2 קעקועים מציצים להם מאיזור מפרקי הידיים שלו, אני אוהבת קעקועים כי כל אחד מהם מסמל תקופה רעה או טובה בחיים ואני כמעט ולא יכולה לעצור את עצמי מלשאול את ליאם עליהם ועל המשמעות שלהם אבל בכל זאת אנחנו בקושי מכירים ואני לא חושבת שהוא ירגיש בנוח כרגע לספר לי על החיים האישיים שלו, רק כשאני מסיימת לחשוב על הקעקועים שלו אני רואה אותו מביט בי עם מבט לא מבין, בטח הוא חושב שאני מוזרה
״אוי אני מארחת גרועה, אתה רוצה לשתות משהו?״ שאלתי בעדינות מפחדת שהוא יסתובב ויברח כל עוד נפשו בו
״אני אשמח לכוס מים״ הוא אומר בחזרה תוך כדי שהוא לא מוריד את מבטו מהברכיים המדממות שלי, נכנסתי אל המטבח ושמתי כוס במתקן מים ופתחתי קופסה עם עוגיות שהכנתי ושמתי לו אותם על צלחת והגשתי לו את שניהם, מסתבר שההורים שלי כן הצליחו להחדיר בי קצת נימוסים
״תורידי את המכנס״ הוא אומר, מה? למה הוא מתכוון? ידעתי שהוא לא עזר לי רק כי הוא בן אדם טוב, הוא כנראה רואה את הגלגלים במוח שלי עובדים
״תירגעי קטנטונת, אני צריך לבדוק לך את הברכיים לא? איך אני אבדוק אותם עם הג'ינס הצמוד שעלייך?״ הוא שאל כבדרך אגב ואני התחלתי להאדים, למה אני תמיד כל-כך חשדנית?
״תחכה שנייה אני אלך להחליף לפגימה קצרה שיהיה לך יותר קל בסדר?״ שאלתי והוא הנהן מתיישב על כיסא הבר ליד הדלפק במטבח.
נכנסתי לחדר שלי וקילפתי בעדינות את הג'ינס הצמוד והחולצה נזהרת על הפצעים ועכשיו סוף סוף מסתכלת עליהם, הברכיים שלי אדומות ונפוחות ושרוטות ומלאות בדם קרוש, אלוהים איך זה קרה לי? אני מחווירה ומתקדמת לכיוון חדר השירותים הקטן שמחובר לחדרים ומעבירה מטלית לחה על הברכיים, אני רוצה לצאת לשם ולהודות לו כי סביר להניח שלא הייתי מצליחה לטפל בהם בעצמי, אני מביטה בעצמי במראה מסדרת את השיער ומנסה להרגיע את עצמי מהעובדה שאליל הגבריות והיופי יושב אצלי ברגע זה במטבח, בבית שלי!!
אני חוזרת לארון ומשום מה מזיזה לצד את כל הפיג'מות הצמרירית עם ההדפסי חיות וחדי קרן ומחפשת משהו טיפה יותר מרשים, לבסוף אני מוצאת פיגמת סאטן שחורה שמורכבת מגופייה ומכנס קצר ולובשת אותם במהירות תוך כדי שאני נזהרת על הפצעים והחבלות ויוצאת אליו אל כיוון המטבח, לא רוצה להשאיר אותו לבד אצלי בדירה, כשאני מגיעה לכיוון המטבח אני תופסת אותו זולל את העוגיות שהגשתי לו
״איך הם?״ שאלתי בזמן שאני נשענת על הקיר בכניסה למטבח
״וואו הם אלוהיות, את חייבת לתת לי את המאפייה שקנית אותם ממנה אני רוצה כאלה לכל יום״
הוא אמר והחנקתי צחקוק, הוא הסתכל עליי במבט לא מבין ומנסה להבין למה אני צוחקת ממה שהוא אמר
״אל תדאג אני אדאג להכין לך עוד בכל זמן שתבקש״ אמרתי לו ועכשיו המבט המופתע על פניו הפך להבנה
״וואו הן מושלמות, אני רוצה צנצנת בכל יום״ הוא אמר עם חיוך עד שמבטו ירד לכיוון הברכיים שלי והצחוק נעלם כלא היה
״יש לך משחה נגד זיהומים?״ הוא שאל והתקדמתי לכיוון המדף התחתון במטבח והוצאתי משם תיק עזרה ראשונה בצבע כחול והבאתי לו אותו, אחרי חיפוש במוצרים שבפנים נראה שהוא מצא מה שהוא חיפש, תחבושות וחומר מחטא.
״בואי לסלון אני אתחיל מהברכיים שלך״ הוא אמר והתקדמתי לכיוון הסלון וישבתי נוקשה על הספה והוא הגיע מייד אחריי והתיישב לידי, כמעט צמוד
״תני לי להרים לך את הרגל הכול בסדר אני לא אגנוב אותה״ הוא אמר בצחוק אבל אני באמת התחלתי לפחד שהוא יחליט לקחת לי את הרגל, למראה המבט החושב שלי הוא התחיל לצחוק והרים את הרגל שלי והניח אותה על שלו ככה שהברך שלי נמצאת על הירך שלו, וואו הירך החמה שלו.
״זה יכול מעט לשרוף אני מבטיח שזה יעבור מהר״ הוא אמר עם מבט מתנצל, יופי זה מה שאני צריכה, עד שגבר יכול לגעת בי הוא יכאיב לי,תודה רבה התקף חרדה מזורגג, הוא מרח מעט מהחומר הכהה על אצבעותיו והתחיל למרוח לי על השריטות והחבלות ברגליים, האצבעות שלו חמות כל-כך שבקושי הרגשתי את השריפה, איזו הרגשה טובה זו כשמישהו נוגע בך בכלליות ובצורה כזאת בפרט, מיד אחרי שהוא סיים להספיג את החומר לתוך עורי באיטיות הוא לוקח את התחבושת הראשונה שהוא לקח ומלפף אותה סביב הברך שלי, אני לא יודעת אם זה מהמשחה או מאצבעותיו אבל כבר הכאב פסק, הוא חוזר על אותה הפעולה בדיוק גם ברגל השנייה ואני מתענגת על המגע שלו מחדש כאילו הוא לא נגע בי מעולם לפני.
״אני לא חושב שאת צריכה חומר חיטוי בפנים, יש כאן ספריי שעושה פעולה כמו של פלסטר אני חושב שזה יעבוד וגם לא יכאב״ הוא אמר והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה ״אוף כמה חבל שזה ספריי״ כי אז ידיו בקושי יגעו בי בצורה המענגת הזאת , הוא תפס את פניי מהסנטר בעדינות וברוגע וריסס את הספריי ישירות על הפצעים השורפים ששוב הפסיקו לכאוב, רציתי שישאר לידי
״אני מקווה שעזרתי לך אפילו בקצת״ הוא אמר והתרומם והתכוון ללכת
״אתה רוצה אולי להישאר לראות איתי סרט?״ שאלתי בעדינות וכשראיתי את המבט המתלבט על פניו הוספתי
״אני אביא לך עוד עוגיות״
״דיל״ הוא אמר והתיישב לידי על הספה