הפגמים שבך

פרק 30

אמיליה
האורות בעולם חשכו ועל המשטח הלבן מאחורי תא השופט הופיע סרטון, ניק לחץ על כפתור ההפעלה ונשען לאחור על הקיר, בסרטון רואים את דלת החדר, זה סרטון ממצלמת אבטחה שהייתה ממוקמת בדיוק מול הדלת
״אדוני השופט אל תראה את זה הכול מפוברק״ דניאל צעק אבל השופט סימן לו עם ידו לשתוק, לפתע נכנס לעדשת המצלמה דניאל עם גבו אל המצלמה אבל רואים אותי מסובב את פניו לצדדים, בודק אם יש אנשים בסביבה כך שרואים את פניו בדיוק מושלם, הסרטון הוא בלי שמע אבל בדיוק כמו שאנה תיארה באוזני השופט דניאל דופק בדלת ואנה פותחת, לפתע היא נראת בהלם, המצלמה הייתה ממוקמת בצורה נמוכה כך שהיא צילמה ככה שחצי ממנה מופנה לכיוון המעליות ובחצי השני רואים את כל הכניסה לחדר, רואים לפתע את דניאל נותן לי אגרוף לפנים ואותי נופלת, מבטי עובר במהירות לליאם שצופה בסרטון ואז שולח מבט רצחני לכיוון דניאל שלא מסתכל בכלל על הסרטון ומנסה להגיע לניק, אך 3 מאבטחים תופסים אותו, בקטע שהוא אונס את אנה אני מסתכלת אליה, אבל היא לא בוכה או עצובה, היא מסתכלת ישירות לפניו של דניאל ומחייכת, כמה חוזק יש בה? כשהוא מסתכל על החיוך שלה הוא מתעצבן אפילו עוד יותר אבל הוא עדיין תפוס במקומו, כשהסרטון נעצר ברגע שליאם וברייאן מוציאים אותי ואת אנה על ידיהם מהחדר וניק נשאר לשמור עליו, האור באולם חוזר והשופט מסתכל ישר לתוך פניו של דניאל שנרגע במהירות וכבר לא מנסה להשתחרר מהמאבטחים
״דניאל וילסון, אתה שיקרת במעמד בית המשפט מול איש חוק וגרמת לסבל לשני הבנות האלו, אני קובע בזאת שהנאשם דניאל וילסון נמצא אשם ונשלח לבית הכלא המחוזי ל19 שנים מאסר בפועל, בנוסף אתה תצטרך לשלם 60 אלף דולר לכל אחת מהבנות על עוגמת הנפש, ההכפשות והאונס שלך בהן״ השופט אמר והכה בפטישו בחוזקה על השולחן ומייד אחר כך קם ויצא מאולם המשפט, ליאם קפץ וחיבק אותי בחוזקה, כך גם אנה ואפילו ברייאן וניק, דניאל ניסה להגיע אלינו אבל המאבטחים לקחו אותו בחזרה לתא המאסר ומשם כנראה הוא ילך לבית הכלא, אנחנו יוצאים ביחד כולנו מבית המשפט עם החיוכים הכי רחבים שאפשר לחייך,
״אני לא יודע מה איתכם אני רוצה המבורגר ושברייאן ישלם״ אמר ניק
״אני אקנה לך המבורגריה שלמה אחרי היום״ ברייאן אמר לו וחיבק אותו בחוזקה,
״תודה לך אחי, זה היה מהלך מטורף״ אמר לו ליאם וחיבק אותו גם
״ניק אני לא יודעת איך להודות לך״ אמרתי לו לבסוף כשהבנים אפשרו לי להגיע אליו
״את לא צריכה קטנטונת, העיקר שאתן בסדר עכשיו״ הוא אמר ופרי את שיערי כמו שהוא אוהב לעשות תמיד ועכשיו הוא גם עושה את זה לאנה.
ישבנו במסעדה וניק אכל כאילו הוא לא ראה המבורגר בחייו, מצחיק שהוא אוכל כל-כך הרבה ועדיין יש לו גוף של אתלט
״יאלה בואו ניקח מונית למלון״ אמר ברייאן אחרי ששילם את החשבון
״תלכו אתם, לי ולליאם יש תוכניות״ אמרתי להם בזמן שהם עלו למונית ואני תפסתי את ידו של ליאם שלא יעלה איתם ביחד, הוא הסתכל בי במבט לא מבין אבל לא שאל שאלות, תפסתי לנו מונית נוספת והבאתי לו כתובת שליאם כנראה לא הכיר כי הוא שאל ״לאן את לוקחת אותי? את מתכננת לרצוח אותי?״
״ברור, אני צריכה את הראש שלך לאוסף צנצנות שלי״ אמרתי לו בסרקזם, הוא בתגובה רק גלגל את עיניו והניח את ראשי על כתפו, הנסיעה ארכה בערך חצי שעה אבל לבסוף הגענו, היה רק צהריים והאוויר היה קריר ונעים, ירדנו מהמונית ושילמתי לנהג, התקדמנו יד ביד בשביל שאני הייתי הולכת בו בכל יום, אחרי הליכה קצרה הגענו, מיד עזבתי את ידו של ליאם ורצתי מתחת לעץ שלי ושל ונסה, גומעת את האווירה לתוכי, כמה שהתגעגעתי לכל זה, אני מעבירה את אצבעי בזהירות על החריטה שעשינו בעץ V+E=BF ונסה פלוס אמיליה שווה חברות לספר, כמה אהבנו לשבת ולקרוא
״זה הזמן שלי לשאול אותך למה הבאת אותי לכאן?״ ליאם שאל, האסימון לא נפל לו
״זוכר איפה אמרתי לך שהייתי יושבת עם ונסה? שהיינו קוראות?״ האסימון נפל על פניו
״כאן ונסה תמיד הייתה יושבת״ אני מצביעה לצד השמאלי של העץ ואני ישבתי בצד הימני, זה תמיד היה ככה, ליאם בא וישב בצד של ונסה, אין סגירת מעגל טובה יותר מזאת, אני בטוחה שרוחה של ונסה מסתובבת כאן כרגע, היא מסתכלת עלינו ומחייכת, המחשבה הזאת גורמת לי לחייך גם, אנחנו יושבים עוד שעה או שעתיים או אפילו שלוש, אין לי תחושת זמן, אנחנו מסתכלים על העצים שענפיהם זזים ברוח הקלילה, או על הציפורים שעוצרות בקצוות של האגם בשביל לשתות וממשיכות במסלולן, ״יש לנו טיסה בבוקר״ ליאם אומר לי מהצד כשאני רואה שהשמש מתחילה לרדת ,
״יש עוד מקום אחד שאני רוצה לעבור בו לפני שעוזבים, רוצה לבוא איתי?״ אני שואלת אותו
״אחרייך״
אני מתרוממת ומתחילה ללכת ימינה בקו ישר, ליאם הולך לידי ומחזיק בידי, אחרי עשרים דק הליכה בערך אנחנו עוברים ליד המקום שנאנסתי בו, אבל אני לא נותנת לעצמי להסיט מבט, העשב שנשבר תחת כובד משלי ומשקלו של האנס שלי חזר ונעמד, הוא הבריא ונראה כאילו לא עבר עליו כלום, אני בדיוק כמוהו, אני משאירה את הסיפור הזה מאחוריי, אחרי עוד כמה דקות של הליכה אני רואה את האסם המוכר והאהוב שלא ראיתי כבר שנתיים והגעגועים מציפים אותי
״אל תגידי לי שהבאת אותי לפגוש את ההורים שלך, אני נראה כמו מישהו שישב עד עכשיו על דשא ובוץ״ מה שבאמת קרה, בגלל הגשם האדמה מסביב לאגם הוציאה בוץ
״אני לא נראת יותר טוב, תאמין לי שלא אכפת להם״ אמרתי לו ולא יכלתי לעצור את עצמי, תפסתי את ידו והתחלתי לרוץ, ליאם רץ איתי ביחד ונדבק מהצחוק שלי ככה שהוא צוחק בעצמו כמו אחוז דיבוק, אנחנו עומדים מול דלת הבית, צוחקים, מזיעים, מלוכלכים, אבל מאושרים, אני דופקת שלושה דפיקות על הדלת ואחרי דקה ארוכה, ארוכה מידי, אמא שלי פותחת את הדלת, ברגע שהדלת נפתחת אני קופצת עליה בחיבוק, הרגשתי את החוסר שלי בהורים שלי בשנתיים האחרונות כמו שלא הרגשתי בחיי, וסוף סוף שעברתי את זה אני יכולה לחבק אותם בחזרה
״אוי מתוקה שלי איזה הפתעה״ אמא שלי אומרת ומחבקת אותי בחוזקה בחזרה
״יפה של אבא״ אבא שלי אמר מהצד ואני עזבתי מיד את אמא וקפצתי על אבא בחיבוק, הוא חיבק אותי עד שהרגשתי כאילו העצמות שלי עומדות להישבר אבל לא היה מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו, לפתע נזכרתי בליאם שעומד בפתח הדלת, לפני כמה ימים הוא בעצמו איבד את ההורים שלו, נהגתי בחוסר התחשבות, ירדתי מאבי
״אבא, אמא, אני רוצה להכיר לכם מישהו מיוחד״ אמרתי והתקדמתי לכיוון הדלת, תפסתי בידו של ליאם והכנסתי אותו פנימה, אבא שלי לחץ לו את היד בחיוך ואימי חיבקה אותו
״בואו תשבו אני אביא עוגיות״
אימי הביאה עוגיות לשולחן האוכל וליאם מיד לקח אחת ונגס
״אני מבין מאיפה אמי קיבלה את הכישרון לעוגיות״ הוא אמר וחייך לאימי, הוא תפס בכתפי ונתן לי נשיקה קטנה על ראשי, לא הרגשתי מאושרת ככה בכל חיי
״אז ליאם נכון? מה אתה לומד בדארטמות?״ אבא שלי התחיל בשיחה עם ליאם שהפכה במהירות לשיחה על סוג מסויים של ספורט שאני לא מבינה בו, הלכתי אחרי אימי לכיוון המטבח, סיפרתי לה הכול, בכיתי והתפרקתי אבל סיפרתי לה את הכול, סוף סוף הורדתי את המשקולת הזאת מליבי, אבא שלי הצטרף באמצע השיחה, כשאמא שלי הסבירה לו במהירות את כל מה שהסברתי לה באיטיות הוא הגיב בדיוק איך שחשבתי שהוא יגיב, הוא האשים את עצמו, אבל ליאם עמד לצידי, הוא הרגיע את אבי וסיפר לו בדיוק מה מחכה לדניאל הזה, כשאבי נרגע לבסוף היינו חייבים לחזור למלון, הטיסה שלנו הייתה מחר בבוקר והנסיעה חזרה למלון עורכת בסביבות החצי שעה,
״אני אקח אתכם״ אמר אבי ולפני שהספקנו למחות הוא כבר עמד ליד דלת הכניסה עם מעילו עליו ומפתחות המכונית בידו,
״אני מחכה לכם במכונית״ הוא אמר וכבר יצא מהבית, שנינו הבנו במהירות שאין לנו בשביל מה להתווכח, נפרדנו מאימי, היו מעורבות בדבר הרבה דמעות, במיוחד מצידה, אבל אני לא אשקר כי גם ממני נזלו כמה, יצאנו מהבית אחרי הבטחה שננסה לבוא כמה שיותר בין הסמסטרים לבקר אותם.
אחרי נסיעה שמעורבת בהרבה סיפורים מהקולג הגענו למלון,
״ליאם״ אבי קרא לליאם לפני שהספיק לצאת מהרכב
״תשמור על הבת שלי, אני מבקש ממך״
״הבת שלך היא האדם הכי חשוב לי, אני אשמור עליה בחיי״ אמר לו ליאם, ואני לא חושבת שבחיים אהבתי אותו כמו שאני אוהבת כרגע.