הפגמים שבך

פרק 8

אמיליה
״אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב, אם תרצי אוכל לדבר עם הפרופסור שלך שתוכלי לנוח בימים הקרובים, ליאם״ אני כבר שעה מסתכלת על אותה ההודעה, מאיפה יש לו את המספר שלי? קמתי עם צוואר תפוס אבל היה לי חמים, גיליתי שישנתי על הספה, כנראה נרדמתי וליאם הלך, איזה מטומטמת אני שנרדמתי שיש גבר זר אצלי בדירה, אבל ההרגשה הייתה כל-כך טובה, נרדמתי באמצע הסרט והתעוררתי כשאני שוכבת על כל הספה והקטע המצחיק הוא שגיליתי שליאם כיסה אותי, כשקמתי הייתי בהלם, שנתיים שלמות לא דיברתי עם אף גבר אפילו עם אבא שלי בקושי דיברתי וביום אחד בהיר אני עומדת על צוק ורוצה להתאבד ומשם מגיעה לדירה שלי עם גבר שאני מכירה רק כמה שעות בודדות והוא לא ניצל אותי, הבגדים עדיין היו עליי, הוא אפילו כיסה אותי שאני לא אתקרר.
״אני אשמח אם תוכל לדבר איתו ולהגיד שיש לי אירוע משפחתי בקרוב והייתי חייבת לנסוע״ השבתי להודעה של ליאם, לתגובה לא לקח הרבה זמן להגיע
״אני אגיד לו שראית סרט אימה והיית צריכה לנסוע לקאריביים להרגע״ הוא השיב וצחקוק התחיל להזדחל אל פי, צחקתי היום ואתמול יותר ממה שחייכתי במשך שנתיים שלמות, מי אתה ליאם ואיך הגעת אליי?
״עדיף שלא, הוא מסוגל לשלוח משלחת חיפוש״ עניתי אבל לא קיבלתי תגובה בחזרה, עברו שעתיים שבהם הספקתי להכין עוד מהעוגיות המושלמות שלי ואז שמעתי צפצוף מהטלפון, לרוב האנשים אין את המספר שלי אז אני הולכת על האופציה שזה ליאם וכשאני מגיעה לטלפון אני רואה את השם שלו על הצג ולא מחכה אפילו שנייה ונכנסת להודעה
״טופל, יש לך חופש לשארית השבוע״ הוא כתב
״תודה רבה ליאם״ עניתי ברשמיות אבל שוב לא זכיתי לתגובה.
פתחתי שוב את המחשב והפעלתי בנטפליקס פרק של ריק ומורטי, הסדרה הזאת קורעת אותי מצחוק, תוך כדי שיש לידי עוגיות והפעם הרשיתי לעצמי גם גלידת תות, כי למה לא?
הפרק מסתיים, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד ומגיעה שעה מאוחרת אז אני מקפלת את המחשב ושוטפת את הצלחת של העוגיות, אני לוקחת את השמיכה מהספה ומריחה עליה ריח מוזר, זה לא הריח שלי, זה ריח גברי למרות שזה לא הגיוני אני מריחה את הריח של ליאם על השמיכה שלי, הלוואי והוא היה כאן, קמתי בבוקר עם תחושת ריקנות בתוכי ואני לא יודעת למה, אני יודעת שאם הייתי קמה בבוקר ורואה אותו אצלי בבית חלק בי היה נרגע אבל גם חלק בי היה מרגיש אי נוחות מהעובדה שגרמתי לו לישון כל הלילה על הספה, אני עולה על המיטה ומכסה את עצמי בשמיכה, מקווה שהלילה לא יהיו לי סיוטים כמו הלילה הקודם שנרדמתי כשליאם ישב לידי, הדבר הבא שאני זוכרת הוא שקמתי עם ההבנה שישנתי חזק.
אני מרגישה כאילו ישנתי ימים שלמים, מסתבר שהגוף שלי היה זקוק למנוחה גם מבחינה פיזית וגם נפשית.
שלחתי את היד לשידה שמימיני כדי להוציא את הטלפון מהמטען, לקחתי אותו והדלקתי את המסך השעה 12:41.
בדרך כלל אני רגילה לקום לאפס עדכונים, אפס הודעות, אפס שיחות, לא קורה הרבה שמישהו מחפש אותי אבל היום קמתי ל2 הודעות חדשות.
שתיהן מליאם. פתחתי את הצ'אט שלנו והסתכלתי על הטלפון בבלבול...
״בוקר, מקווה שאת מרגישה יותר טוב. את צריכה משהו?״ ההודעה נשלחה ב9:17 בבוקר, אני קוראת אותה שוב ושוב. עוברת כל כל הצ'אט שלנו מאז אתמול , עדיין מנסה להבין מה כוונותיו של הגבר המסתורי הזה.
ההודעה הבאה הגיעה שעתיים וחצי אחר כך בסביבות 11:30.
״אני מקווה שאת עדיין חיה, דפקתי לך ולא ענית לי. השארתי לך משהו ליד הדלת״
קמתי מהמיטה כלכך מהר שראיתי שחור בעיניים, כולי סחרחורות אבל זה לא מנע ממני להמשיך לכיוון הדלת, פתחתי אותה חזק, אולי קצת חזק מידי
וראיתי קופסא קטנה של אנטיביוטיקה ועוגיית שוקולד גדולה עם פתק קטן מצורף אליה
קפאתי מול הדלת.
לא ידעתי איך להגיב לדבר הזה, אחרי כמה שניות שהרגישו כמו נצח סוף סוף הרמתי את ה״מתנה״ של ליאם וקראתי את הפתק שצירף
״נגמרו לך הכדורים, כדאי לך לקחת את אלו הם מצויינים. אני לא טוב כמוך בעוגיות שוקולד אבל הקפיטריה של הקולג׳ מספקת אחלה של עוגיות״
זו הייתה מחווה קטנטנה שגרמה לי להרגיש טוב כלכך, עצם המחשבה שמישהו דאג והתעניין בי כל כך גרמה ללב שלי לדפוק מהר ולעיניים שלי לדמוע.
חזרתי לחדר שלי תוך כדי שאני מנשנשת את העוגייה שליאם הביא לי, תוהה מה לכתוב לו בתגובה..
״תודה על הכל. לא היית צריך״ זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו כרגע, המוח שלי ריק.
אני מסיימת את העוגייה, מופתעת שהיא באמת נחמדה יחסית לקפיטריה של קולג׳, מתיישבת במיטה ומסתכלת לתקרה, מחשבות מתחילות להציץ בראשי..
לעולם לא הרגשתי שאני יכולה לסמוך על גבר בצורה כזו, לתת לו את אמוני המלא, לחייך בזכותו להרגיש בנוח בנוכחותו, להרגיש מוגנת. שלמה.
אפילו עם אבא שלי קשה לי להרגיש ככה
זה לא היה כך תמיד, אבל החיים משתנים מקצה לקצה בלי שנדע ונרגיש אפילו.
הקטע הכי הזוי הוא, שעם הגבר הזה שצץ לתוך חיי בהפתעה גמורה, זה שאני מכירה בקושי יומיים
איתו אני מרגישה את כל הרגשות שלא חוויתי מעולם
פעם ראשונה בחיי שאני מרגישה שייכת.