הפגמים שבך

פרק 5

אמיליה
הלכנו בשקט אחד ליד השני ולא דיברנו בכלל, השקט היה נעים כל-כך, אני לא מאמינה שדבר כזה קורא לי, הגוף שלי מפחד מכל בן אדם גבר או אישה אבל ממנו, מההר אדם הגבוה השרירי והמפחיד הזה הוא לא מפחד, אני בטוחה שהוא יכול לקחת אותי לשיח הקרוב ולעשות לי מה שהוא ירצה בלי לשמוע ממני קול בכלל, אבל משום מה הוא לא עושה את זה, אני מרגישה בטוחה שהוא לידי מה שמצחיק כי אני בכלל לא מכירה אותו, אנחנו הולכים בדרך שבה הלכתי לקולג בבוקר, רק שעכשיו הכול מעורפל כי היער חשוך ומעורפל בערך כמו שראיתי אותו בזמן התקף החרדה היום בבוקר, קשה לי להאמין שישבתי איתו שם כל-כך הרבה זמן בלי לשם לב בכלל ועוד בקושי דיברנו, היינו שקטים והקשבנו זה לנשימותיו של השני.
״איפה את גרה?״ הוא שאל אותי, קולו צרוד כאילו הוא מעשן או שזה פשוט בגלל שהוא לא דיבר הרבה זמן
״עוד בערך קילומטר וחצי ואני מגיעה״ אמרתי שוב בקול חלש
״אני באמת מעריכה שאתה מלווה אותי אבל זה בסדר, אני יכולה ללכת לבד אני לא רוצה להטריח אותך״ המשכתי ואמרתי
״את באמת חושבת שאני אשאיר אותך כאן?״ הוא שאל בלי להסתכל עליי
״אני... אני לא יודעת״ עניתי וגם כן לא הסתכלתי עליו בחזרה ככה ששנינו מסתכלים לצדדים או לרצפה רק לא להסתכל אחד על השני
״אני לא אתן לך ללכת בחושך הזה לבד אני אלווה אותך עד שנגיע אלייך הביתה וכשאת תהיי בסדר אני אלך״ הוא אמר כאילו שגבר שהכרת לפני כמה שעות ילווה אותך הביתה בשעה מאוחרת כזאת סתם כי הוא רוצה, אבל אני הלכתי איתו כי אם להיות כנה אני מתה מפחד להיות לבד בחושך.
״הגענו״ אמרתי לליאם כשהגענו אל מתחת לבניין שלי
״כאן את גרה?״ הוא שאל אותי תוך כדי שהוא שוב לא מסתכל עלי ומסתכל על הבניין שלי במבט שלא הצלחתי להבין
״כן״ עניתי בקול חלש
״מה זה?״ הוא שאל והפעם הסתכל ישרות על הפנים שלי, מה הוא רואה שגורם לו למבט אפל כזה?
״מה קרה?״ שאלתי
״הפנים שלך, למה את מחאה בשריטות?״ הוא אמר ושלח את אצבעו ללחי שלי והעביר אותה עליה, הצטמררתי אבל לא צמרמורת רעה, אחת טובה שאני לא חושבת שחוויתי בחיי עדיין
״תסתכלי, דם״ הוא אמר והראה לי את האצבע שהעביר על הלחי שלי
״אולי מהריצה ביער, זה בסדר אני אטפל בזה״ אמרתי וניסיתי לעלות הביתה
״תחכי שנייה תסתכלי״ הוא אומר ועצרתי באותו הרגע
״להסתכל על מה?״ שאלתי
״המכנסיים שלך קרועות והברכיים מדממות״ הוא אמר והסתכל בזעזוע על רגליי, אני מפחדת מידי להוריד את פניי אז לא הסתכלתי בכלל, אני לא צריכה להסתכל אני מרגישה את השריפה והכאבים ובאמת שאני לא יודעת איך הצלחתי ללכת בכל הדרך הזאת בלי להתמוטט
״זה בסדר אמרתי לך, אני אתקלח והכול יעבור״ אמרתי מנסה להרגיע אותו
״מקלחת לא תעזור לך כאן, אני חושבת שאת צריכה רופא״ הוא אמר ובהתחלה לא הבנתי לאן הוא חותר, הוא יקח אותי לרופא? אבל אז נזכרתי
״לא לא לא לא אני לא יכולה ללכת לרופא״ אמרתי לו בפחד ובהיסתייגות
״היי אל תברחי ממני״ הוא אמר ותפס את מפרק ידי כך שאני לא אוכל לברוח אבל עדיין לשמור ממנו מרחק
״זה בסדר באמת אני לא צריכה רופא אני אסתדר״ אמרתי לו
״תקשיבי ככה או ככה את צריכה טיפול, אם את מאוד לא רוצה ללכת לרופא את רוצה שאני אעלה אלייך הביתה ואשים לך משחה על הפצעים?״ הוא אמר בנדיבות, לתת לו להיכנס אליי הביתה או לא? הוא אדם זר אני אומרת לעצמי אבל הקול השני בראשי אומר ״אדם זר שהציל אותך מהתאבדות״
״אוקיי תעלה״ אמרתי והתקדמתי לכיוון דלת הכניסה לבניין חושבת על המשפט האחרון שאמר, אני לא חושבת שמשחה תספיק בשביל לטפל בצלקות שלי, ואני לא מדברת על צלקות גופניות