הפגמים שבך

פרק 26

ליאם
אני מסתכל על ההורים שלי וכל מה שאני יכול לראות זה את הצינורות יוצאים מכל חור אפשרי שלהם, מהפה, מהידיים, אפילו מהרגליים, אני נשאר בחדר שעות ארוכות ולא מסוגל לדבר איתם, אין לי מה להגיד, כשהייתי ילד הם היו נראים לי ההורים המושלמים, כמה דקות אחר כך ברייאן נכנס ביחד עם ניק
״איפה אמיליה?״ שמעתי את עצמי שואל
״היא בחוץ, חשבנו שנוכל להיות איתך קצת״ בחיים לא הערכתי אותם יותר, הם תמיד היו שם בשבילי, עברו כמה שעות, שאנחנו יושבים ומסתכלים עליהם, אני לא בוכה, אני מרגיש מחוייב להיות איתם עד הרגע שיודיעו לי שזה נגמר, שהם עלו לעולם הבא, אחרי עוד כמה זמן, אני מחליט להגיד להם משהו אחד, שאני חשבתי ואני לא מסוגל ללכת מכאן לפני שאני אומר אותו
״אומנם לא הייתם ההורים הכי טובים מאז מה שקרה לונסה, אבל ניסיתם, נתתם לי ולונסה את הילדות הכי טובה שיכולנו לבקש, אתם לא אשמים שהיא התאבדה, אתם אשמים במה שקרה אחר כך, אני סולח לכם, למרות הגיהנום שהעברתם אותי, הטוב עולה על הרע, ואני בטוח שונסה הייתה רוצה שאני אסלח לכם, היא בחיים לא הייתה אישה של מלחמות״ אמרתי והרגשתי דמעה נוזלת על פניי, ברייאן וניק צפו בי בלי מילים
״אני מקווה שתמצאו את השלווה שלכם ביחד עם ונסה, תמסרו לה שאני אוהב אותה, ושאני אדאג שאף אחת לא תסבול יותר מידיו של האנס שלה, אני מבטיח״ ברגע שסיימתי את הנאום הקטן שלי המכונות מסביבי התחילו לצפצף, אני מסתכל על כל המכונות ולא מצליח להבין כלום, רק צפצופים ממלאים את אוזניי, נכנסים לפחות עשרה רופאים עם עגלות ענקיות ומורים לנו להישאר בחוץ ולא לזוז משם, אנחנו יוצאים מהחדר ואני מחפש בעיניי את אמיליה, איזה מטומטם אני שנתתי לה להישאר לבד כל-כך הרבה זמן, כשאני לא רואה אותה אני בטוח שהיא התייאשה והלכה למלון, כעבור חצי שעה נוספת יוצא לכיוונינו רופא וכשהוא ניגש אלינו הוא מוריד את המסכה שלו והכפפות
״אנחנו מצטערים, עשינו כל מה שאנחנו יכולים, הם לא הצליחו לשרוד״ הוא אמר ונראה עצוב, דמעה בודדה זלגה על לחיי אבל לא נתתי ליגון להשתלט עליי, ״תודה״ אמרתי לרופא שלושתינו התקדמנו לכיוון היציאה מבית החולים, ניק מנסה לתפוס מונית בזמן שברייאן מקבל שיחת טלפון, לא ראיתי מי על הצג, עד ששמעתי את השם של אמיליה
״מה? אמיליה?״ הוא שואל את האדם שעל הקו ונראה בהלם
״מה אמיליה?״ אני שואל אותו והוא מסמן לי בידו לחכות, אני לא יכול לחכות!
״מה קרה לאמיליה?״ אני מתחיל להילחץ ולצעוק אבל ברייאן עדיין מתעלם ממני, לפתע פניו נהפכו לבנות, בחיים לא ראיתי את ברייאן לחוץ כל-כך
״טוב, ת.. תודה שהודעת לי״ הוא אמר לצד השני על הקו והסתכל ישירות אליי
״ברייאן אתה מלחיץ אותי תדבר כבר״
״בוא למלון מהר, אתה חייב להיות שם בשבילה״ הוא אמר ורק הלחיץ אותי עוד יותר, התקדמתי אליו ותפסתי בכתפו
״ליאם תגיד לי עכשיו, מה לעזאזל קרה לחברה שלי?״
״האנס שלה, הוא הגיע לכאן לבית חולים, הוא מצא את אמיליה אבל היא הצליחה להתחבא ממנו, היא ברחה ישר לבית המלון לחדר של אנה, אנה נעלה את הדלת ומחכה לנו, אמיליה בכתה ונרדמה״ הוא אמר ולעזאזל, רציתי להרביץ לעצמי שהשארתי אותה לבד בחוץ, מילים לא יספיקו לתאר עד כמה שאני כועס על עצמי, כאילו כמו בסימן עוצרת מולנו מונית, אדם מבוגר עם שיער שיבה לבן יושב בה, ברייאן נתן לנהג את הכתובת של המלון והנהג מיד פתח בנסיעה מהירה, ״מוזר..לפני שעה בערך הסעתי לכאן מישהי״ הוא אמר, מישהי?
״איך היא נראתה?״ שמעתי את עצמי שואל
״שיער שחור חלק, נמוכה, עיניים כחולות אני חושב, לא שמתי לב כל-כך למראה שלה כי היא הייתה בפאניקה והורתה לי לנסוע מיד״ הוא אמר, זאת אמיליה בוודאות, ועכשיו שאני שומע באיזה מצב היא הייתה בא לי לקבור את עצמי עוד יותר עמוק באדמה,ברגע שהנהג עוצר מול המלון אני לא מחכה, אני רץ ישירות לבית המלון ומשם ישירות במדרגות לחדר של אנה, לא עצרתי אפילו לשנייה עד שעמדתי מול החדר של אנה, ניק מתנשף מאחוריי וברייאן לידו, אני דופק באקסטזה על החדר של אנה, עד שהיא פותחת, נראה שגם מעייניה ירדו דמעות, אני מציץ לכיוון החדר ורואה את אמיליה מקופלת לתנוחת כדור על המיטה מכוסה בשמיכות, אני מקרב אליה ומזיז מעט את שיערה מפניה, אני רואה שבילי דמעות יבשים על לחייה, אני יוצא במהירות מהחדר
״לעזאזל״ אני צועק ונותן אגרוף לקיר, עשיתי בו חור ואפילו לא שמתי לב, ״אנה תלכי לחדר שלי או של אמיליה, אני לא רוצה להעיר אותה בסדר?״ אמרתי לאנה והיא הנהנה לוקחת מידי את המפתח לחדרי, אני נכנס לכיוון החדר ודואג לנעול את הדלת מאחוריי, נכנס מתחת לשמיכה ליד אמיליה ומחבק את גופה אליי, הנוכחות שלה לידי עושה את העבודה כי נרדמתי צמוד אליה