הפגמים שבך

פרק 10

אמיליה
אני נכנסת ביחד עם ליאם, ברייאן, וניק לתוך הקמפוס ואף פעם לא הרגשתי כל-כך חשובה, אני אומנם מפחדת משינויים ולשנות את האורך חיים הרגיל שלי בשנתיים האחרונות אבל משהו אומר לי שהשינוי הזה הוא לטובה, ליאם לא בחור רע והוא הכיר לי את החברים שלו שנחמדים כמעט כמוהו, ניק אומר להתראות לליאם ולברייאן שפונים לכיוון הכיתה שלהם ואני וניק פונים לכיוון הכיתה שלנו, אני לא יודעת מה ליאם אמר לניק אבל אני אסירת תודה כי ניק שומר על מרחק נורמאלי ממני, ככה שאנחנו עדיין יכולים לדבר בפרטיות אבל במרחק בטוח לפי המושגים שלי.
״אז תגידי כמה קיבלת במבחן האחרון?״ הוא שואל אותי
״94״ אני משיבה בביטחון
״לעזאזל ילדה, אני דורש שיעורים פרטיים״ הוא אומר שם יד על ראשו בהלם מזוייף שגורם לי לפתוח בצחוק ״אני בטוחה שנוכל לחשוב על משהו״ אני עונה לו
״לא לא, אני רציני, אני חייב תגבור כי אני מאוד מאוד קרוב לא לעבור את הסמסטר״ הוא אומר ברצינות תהומית, ההפך המושלם מהצחוק הקליל של מקודם
״אני בטוחה שהסיכומים שלי יכולים לעזור לך״ אמרתי בביישנות
״אני אשמח שתשלחי לי אותם״ הוא עונה עם חיוך חמוד על שפתיו
״בוא נכנס לכיתה שלא נאחר״ אני אומרת ומתקדמת לכיוון הכיתה ולכיוון המושב שלי, האחרון והמרוחק ביותר מכולם, ועדיין אני לומדת בצורה טובה, את הדבר הבא שקורה לא ציפיתי, ניק מרים את השולחן הכבד בטירוף ומרים אותו כאילו אין לו בעיה עם המשקל שהייתי נרמסת מזמן מתחתיו, כל הבנות בכיתה שלנו כמו חתולות מיוחמות מסתובבות ישירות אליו ומתסכלות בחולצה האפורה הצמודה והארוכה שהוא לובש כאילו מתכננות לטרוף אותו, אותי זה לא מעניין, הוא לוקח את השולחן ושם אותו מאחוריי, ברגע הראשון אני בהלם, אבל אז אני נזכרת שניק לא ניסה לגעת בי גם לא בצורה החברית ביותר שאפשר לחשוב עליה.
״היי ילדה אנחנו שכנים עכשיו״ הוא מתיישב במקום מאחוריי ואומר לי ואני עומדת לצחוק עד שהפרופסור נכנס לכיתה ומבקש מכולם להיות בשקט כי לפנינו יש שיעור אחרון על אחוזים והוא מחייב הקשבה של כולם, הפרופסור נותן שלושה שאלות שלי הן לא קשות בכלל, אני ממש נכנסת לתוך זה ושוכחת שיושב מאחוריי יצור מעצבן
״פססס״
״פססס״
״פססס״ הפעם השלישית הייתה בקול חזק כל-כך שכל הכיתה הסתובבה לכיוון הרעש
״אדון ניק יש משהו שתרצה לשתף עם הכיתה?״ שואל אותו הפרופסור
״רק שאני מחכה לקיץ, הקוביות האלה צריכות להיות שחומות כמו פאקינג קוביות שוקולד״ ניק עונה בחוצפה וכל הכיתה פותחת בצחוק, אני לעומת זאת קוברת את הראש בתוך המחברת ומנסה לעצור את הצחקוק הלא רצוני שפורץ ממני
״משהו מצחיק אותך גברת אמיליה?״ הפרופסור שואל אותי,
״מצטערת אדוני״ אני עונה וחוזרת להתעסק בשאלות שקיבלתי אבל ההצקות מניק לא מסתיימות ועכשיו הוא עבר לזרוק עליי כדורי נייר, אני מסתובבת בצורה כמעט בלתי מורגשת ומסתכלת עליו עם צד אחד של הפנים
״מה ניק?״ אני שואלת
״תשובה לראשון דחוף״ הוא עונה בלחש מפחד שיצעקו עלינו שוב
״14״ אני עונה
״תודה ילדה, ידעתי שאת שימושית״ הוא אומר ואני כמעט פולטת צחוק או יותר בכיוון של נחירה, הבן אדם הזה לא שפוי וזה קורע אותי, אחרי עוד כמה הצקות של ניק בשיעור סוף סוף השיעור הסתיים ואני אורזת את המחברת, הדפים וכלי הכתיבה בחזרה לתיק צד השחור והפשוט שלי מנסה להרגע ולא להתרגש יותר מידי לקראת מה שליאם שאל אותי, כשהוא שאל אותי אם אני רוצה לשבת איתו הפרפרים התעופפו לי בבטן והתנגשו אחד בשני במהירות שכמעט עשתה לי סחרחורת, אני יוצאת מהכיתה שניק מאחוריי, עוד פעם אפשר לדבר אבל לא לגעת, אני אוהבת שיש בן אדם שמכבד את המרחק שאני רוצה שישמרו ממני למרות שניק נראה לי כמו הבן אדם שהכי אוהב לחבק בעולם, בשנייה שפתחתי את הדלת מישהו שם על הכתפיים שלי יד במחווה חברית ובגלל שלא נרתעתי זה יכול להיות רק מישהו אחד
״היי ליאם״
״היי קטנטונת״
הסתכלנו לכמה שניות אחד בעיניו של השני עד שהזזתי את המבט בטוחה שאני נראת כמו עגבניה כרגע, התקדמנו לכיוון בקפיטריה כשליאם שם עליי את ידו במחווה חברית, סוג של חצי חיבוק כזה ומדבר עם ניק תוך כדי על איזה משחק כדורסל שהם ראו אתמול ובראיין הולך לידי בדממה, שוב פעם אף אחד מהחברים של ליאם לא נגע בי גם לא בצורה חברית, בחיים לא הערכתי מישהו כמו שאני מעריכה אותם
״אז מה גרם לך לבוא לדארטמות?״ שואל אותי בראיין בקול רגוע שמזכיר מעט את הקול שלי
״הייתי צריכה להתרחק קצת מטנסי״ אמרתי ובאותה שנייה העיניים של בראיין נפתחו, המבט של ליאם שהקשיב לנו בחצי אוזן הסתובב אליי במהירות וניק שהביט על שלושתינו במבט לא מבין
״מאיפה אמרת שאת?״ שאל אותי ליאם
״מטנסי״ אמרתי לא מבינה את פשר המבטים שלהם
״מאיזה איזור את בטנסי?״ בראיין שאל אותי
״מהמזרח״ עניתי עדיין לא מבינה
״למה כל השאלות האלה?״ אני ממשיכה ושואלת
״כי אנחנו מהמערב״ הם אומרים לי ובמקום להיות מופתעת אני מרגישה כאילו שכבר ידעתי את זה
״מצחיק שלא הפכתם ללהקת רוק״ אני עונה בצחקוק
״מעדיפים להיות עורכי דין״ בראיין עונה
״או מנהלי עסקים יא שני מטומטמים שאוהבים לשכוח אותי״ אמר להם ניק מהצד וכולנו התחלנו לצחוק
אנחנו מתקרבים לקפיטריה ורואה שיש רק שולחן אחד פנוי ויש בו רק 3 מקומות, כנראה הוא הקבוע שלהם
״זה בסדר אני רק אקח את השייק הקבוע שלי ואני אלך לשבת בחוץ״ אמרתי מרגישה מאוד לא קשורה
״למה שתלכי לשבת בחוץ?״ שואל ליאם לא מבין מה קרה, הוא בחיים לא ידע מה זה להרגיש לא קשורה, לא הרגשתי קשורה כל חיי, רק כשהייתי עם ונסה, החברה היחידה שהייתה לי אי פעם, היינו הסוד אחת של השנייה, היא הייתה מהמערב ואני מהמזרח והיינו נפגשות כל אחר צהריים ליד אגם מהמם ביופיו רחוק מהבתים של שנינו ויושבות עד הערב וקוראות רומנים רומנטיים, בחיים לא דיברנו על החיים הפרטיים אחת של השנייה ובחיים לא החלפנו טלפונים, היינו נפגשות וקוראת את אותו הספר ואחר כך מתווכחות על הדמויות האהובות עלינו, עד שיום אחד הקשר איתה נפסק, עברתי משהו קשה מאוד ומייד אחר כך לא יכלתי להגיע יותר לאגם.
״אולי נצא כולנו לאכול בחוץ? יש מזג אוויר נחמד״ אמר בראיין וכולנו הסכמנו איתו מייד, יצאנו לבחוץ וניק הלך לכיוון המכונית שהגענו בה להביא סדין שהם שומרים בתא האחורי, פרשנו את הסדין והתיישבנו עליו אוכלים ושותים את האוכל שקנינו בקפיטריה ולא יכלתי לעצור את עצמי אז קירבתי את פי לאוזנו של ליאם ואמרתי ״רוצה לראות סרט?״