הפגמים שבך

פרק 11

אמיליה
עבר חודש שלם, חודש שלא הייתי צריכה לפחד ללכת בלילה לבד כי ליאם תמיד היה איתי, חודש שלא יכלתי לשבת בדירה שלי ולשקוע בזכרונות כי ליאם היה איתי, היינו אוכלים בכל יום בדשא מתחת לעץ ענקי ברחבי הקמפוס עם 2 החברים של ליאם, ניק שהתגלה בתור ליצן הכיתה ומצחיק אותי בכל הזדמנות, ברייאן שתמיד יש לו עצה טובה ותמיד יודע להתעניין, וכמובן ליאם שמשום מה הוא היחיד שהצלחתי לסבול שלא נאמר לאהוב את המגע שלו, בדקתי אולי הפחד שלי ממגע נעלם כשהבאתי לילדה את המחברת שנפלה לה אבל אז קיבלתי עוד התקף חרדה שנגמר עוד לפני שהוא התחיל רק בזכות ליאם שעמד לצידי ולקח אותי לצוק שלנו, זה נהיה המקום הרגוע שלנו, גיליתי שיש לי ולליאם מלא דברים במשותף, לדוגמא שנינו מטורפים על סרטי אקשן, כל ערב הוא מגיע אליי הביתה עם אוכל אחר, לפעמים פיצה ולפעמים סושי ולפעמים המבורגר ואנחנו שמים סרט אקשן אחר עד כדי כך שכבר עברנו על כל הנטפליקס אז התחלנו ללכת לקולנוע ולראות גם שם סרטי אקשן חדשים, מעניין מה יקרה ביום שלא יהיו יותר סרטים חדשים, נחזור ל1900? בקיצור הצלחתי לעזור לניק לעבור את הסמסטר וגם זה בקושי בזכות סיכומים מקוצרים שהכנתי לו במיוחד, עכשיו ליאם יושב לידי על הספה ומחפש במחשב שלי מה הדבר הבא שאנחנו נראה תוך כדי שאני מנשנשת פיצה עם אננס.
״אולי במקום לראות סרט נעשה משהו אחר?״ הוא שואל אותי
״כמו מה?״ התעניינתי
״המקרר שלך מאוד ריק מתי עשית קניות פעם אחרונה?״ הוא שואל
״אחד, אני קונה רק דברים שאני צריכה מתי שאני צריכה אותם ושתיים למה לי לעשות קניות שכל ערב אתה מביא לי אוכל אחר?״ שאלתי
״יאלה בואי״ הוא אמר והתרומם מהספה
״לאן?״ שאלתי מתחילה להתרומם אחריו
״נלך לעשות קניות, צריך להביא לכאן קצת אלכוהול וחטיפים נזמין את ניק ואת ברייאן״ הוא אמר
״זה בסדר מצידך?״ הוא שאל כשראה את המבט המפוחד מעט על פניי, שלא תחשבו, אני אוהבת אותם מאוד אבל לא ניסיתי לגעת באף אחד מהם, הדירה הקטנה שלי תספיק ל4 אנשים אבל לא במרחק של מטר אחד מהשני.
״כן זה סבבה״ אמרתי לו
״אז קדימה בואי נצא״ הוא אמר ולקח מהשידה שנמצאת בכניסה את הטלפון ואת הנעליים שלו ואני עשיתי בדיוק כמוהו.
אנחנו הולכים לכיוון של חנות המכולת שנמצאת קרוב לבית שלי ובכניסה ליאם לוקח סלסלה ואנחנו מתקדמים בין המדפים, אני רציתי ללכת לכיוון האיזור הימני בשביל להביא בירות כמו שהוא אמר אך הוא שם יד עדינה על גבי התחתון וכיוון אותי שמאלה לכיוון הירקות והפירות, אני אוהבת ירוקת, אני יכולה לחיות רק על ירקות, איך הוא ידע?
״בואי נביא אוכל של ארנבים, או במילים שלך גזרים״ הוא אמר וגרם לי לצחוק, ערב אחד ליאם הביא שילוב של כל מיני פירות ים מוזרים, אני לא אוהבת פירות ים, אז חתכתי לעצמי ירקות ובעיקר גזרים והוא צחק עליי תוך כדי שהוא אוכל לובסטרים ושרימפסים.
״זה לא מצחיק אני באמת אוהבת גזרים״ אמרתי ותחושת חמימות התפרצה בתוכי לנוכח המגע של היד שלו בגב שלי, איכשהו למרות 3 שכבות של ביגוד כולל מעיל אני מרגישה את החום של כף ידו דרכם, הוא לא הוריד את כף ידו מגבי גם אחרי שלקחנו מלא בירות וחטיפים ועוד כל מיני דברים להכנה בתנור.
״חכה שנייה״ אמרתי והתנתקתי מידו אפילו במעט צער בזמן שהוא מניח את הדברים שלקחנו בקופה, הלכתי לכיוון המוצרי אפייה ולקחתי כמה טבליות שוקולד מריר ואבקת אפייה
״למה זה?״ שאל ליאם כשחזרתי לידו אל הקופה
״אתה שכחת? אתה זה שביקש שאני אכין לו עוגיות״ אמרתי לו עם חיוך על פניי
״את צודקת איזה חסר אחריות מצידי״ הוא אמר והחזיר לי חיוך, ״החשבון יצא על 120 דולר״ אמרה המוכרת המבוגרת שעדיין הסתכלה עליי באותו מבט בוחן ואפילו קצת נעלב מאז הפעם הקודמת שהייתי כאן וברחתי כל עוד נפשי בי
״הנה״ אמרנו אני וליאם ביחד, הוא עם כרטיס אשראי ואני עם 2 שטרות בידי, שטר אחד של מאה דולר ושטר אחד של 20 דולר
״זה קניות לדירה שלי, אני צריכה לשלם״ אמרתי
״אני נמצא אצלך יותר ממה שאני בבית שלי, אני צריך לשלם כי אני גם ככה יאכל את הרוב כאן״ הוא ענה
תוך כדי שאנחנו מתווכחים ושנינו מושיטים את הידיים אל המוכרת היא שנמאס לה מאיתנו והרעש שאנחנו עושים לה בחנות לקחה את הכסף מידי ותוך כדי אצבעותיה וציפורניים נגעו בידי, המוח שלי נכנס למצב חרדה אוטומטי שהכרתי טוב כל-כך וכבר לא שמעתי כלום, לא את המוכרת שהגישה את החשבון, לא את ליאם שפרצופו נהיה פתאום מפוחד כשהסתכל עליי בתחילתו של התקף החרדה הדבר היחיד שהרגשתי היו 2 ידיים חזקות מרימות אותי מהמצב עובר שנכנסתי אליו ומחזיקות אותי כל הדרך אל הבית
״ה..הקניות״ אמרתי לליאם
״הקניות יחכו שם עכשיו אני לוקח אותך הביתה״ הוא אמר ולא הסיר את מבטו ממני, התכרבלתי לתוכו עדיין רואה מטושטש מהדמעות, מתי הספקתי לבכות, זה הבעיה בהתקפי חרדה, אני לא מרגישה כלום חוץ מהעצב שלי עצמי, התכרבלתי לתוך גופו מתענגת על החום שלו ושרק הוא יכול לספק לי, אף אחד לא יעריך מגע של אדם עד שהוא יאבד אותו, בחיים לא הערכתי חיבוקים מאמא שלי עד שלא יכלתי לשאת אותם יותר, המבט השבור על הפנים שלה כשלא הסכמתי לחבק אותה היה הקש הסופי שגרם לי לעזוב את טנסי ולעבור למקום שרחוק יותר מאלף קילומטרים מהבית,היא חשבה שאני לא אוהבת אותה, הלוואי ויכולתי לספר לה מה באמת קרה לי, כשהגענו הביתה סוף סוף הוא הניח אותי על הספה וכיסה אותי, הוא ירד לישיבת צפרדע כך שהוא מול הפנים שלי והזיז כמה שערות שהסתירו לו את הראייה על פניי ולאחר מכן ניגב את הדמעות שלי עם ידו הגדולה
״מה קרה קטנטונת? מה גרם לך להיכנס להתקף?״ הוא שאל, השאלה הרגילה שלו אחרי כל התקף שלי, ובכל פעם לא הסכמתי לספר לו, אני חושבת שהגיע הזמן
״אני לא מוותר לך״ הוא אמר כשראה שאני לא מגיבה
״ה..הקניות״ אמרתי שוב בקול רועד
״שהקניות ילכו לעזאזל את יותר חשובה עכשיו״ הוא אמר
״בבקשה ליאם תביא את הקניות״ אמרתי כי אני צריכה לחשוב, אני כבר לא יכולה להתחמק ולא לספר לו, אחרי ההתקף הזה אם אני רוצה שהוא ישאר ולא יברח אני חייבת.
״אני הולך להביא את הקניות, כשאני חוזר את מספרת לי הכול״ הוא אמר והתקדם לכיוון הדלת ותוך כדי שלח אליי כמה מבטים לבדוק שאני בסדר
מה אני עושה עכשיו? אם אני לא אספר לו הוא יברח כל עוד נפשו בו ואני לא בטוחה שאני יכולה להאשים אותו, אבל אם אני אספר לו הוא יהיה הראשון שאני מספרת לו את זה, הראשון שכנראה יסתכל עליי במבט מרחם.
עכשיו מה אני בוחרת? לספר לו את הטרגדיה הכי גדולה שקרתה לי בחיי? או לוותר עליו בתור החבר היחיד שלי, הבן אדם היחיד שבאמת אכפת לו ממני.