הפגמים שבך

פרק 14

אמיליה
היה נחמד לשם שינוי ללכת לקולג לבד בדרך הרגילה שלי ולא לנסוע עם הבנים, להגיד שלא התגעגעתי לליאם זה יהיה שקר כי התגעגעתי אליו, חיכיתי לרגע לראות את ההודעה הקבועה שלו שאומרת לי לרדת אבל כשהיא לא הגיעה יצאתי לכיוון הקולג, לא רוצה לוותר על השיעור של היום, כשנכנסתי בשערי בית הספר ולכיתה שלי הופתעתי לראות שגם ניק לא הגיע לבית הספר היום, היה לי מאוד משעמם בשעה הראשונה בלי ניק וגם בשעה השנייה שלא היה לי את ההצקות הקבועות שלו, כשהשעתיים הראשונות הסתיימו יצאתי מהכיתה מקווה לראות את ליאם מחכה מחוץ לכיתה שלי אבל כמו שחשדתי זה לא קרה, אז עשיתי את הדבר שאני טובה בו, הלכתי לקפיטריה לקחתי את השייק הקבוע שלי וגם הפעם כמה עוגיות שוקולד שליאם הביא לי פעם כשנשארתי בבית אחרי שרצתי ביער, לא ישבתי במקום הרגיל שישבתי עם הבנים בו כמעט בכל יום, המקום היה ליד יותר מידי אנשים ולבד העדפתי להעלם, הלכתי לכיוון הפינה הכי דרומית של בית הספר, יש שם עץ נחמד שכיף לשבת מתחתיו לאכול ולקרוא, התיישבתי והוצאתי מהתיק את אחד מהספרים האחרונים שלא קראתי מהספרייה שלי, ספר של סטיבן קינג ״מיד אחרי השקיעה״ קוראים לו, התקציר משך אותי אליו מהרגע הראשון, הוא מדבר על השעה הזאת ברגע שהשמש שוקעת, רשום בתקציר ״הזמן שבו דבר אינו כפי שהוא נראה״ לא יכלתי להתאפק ופתחתי את הספר, נשאבתי לתוכו כמעט מייד, בלי לשם לב כבר הגעתי לעמוד 40, התכוונתי להמשיך ואז שמעתי מאחוריי קולות, צעקה, צעקה של בחורה, הנחתי את הספר על הדשא הרך ליד התיק שלי וליד העוגיות שלא סיימתי והתקדמתי בצעדים קטנים לכיוון הקול, אני רואה שם מישהי שנראה בשנה הראשונה שלה שוכבת על הרצפה עם אף מדמם ומעליה בחור גדול, אני לא חושבת שהוא לומד כאן, יש לו נוכחות מפחידה ואני בטוחה שהייתי שמה לב אליו מיד, הוא מרביץ לה
״תקשיבי לי טוב זונה קטנה״ הוא אמר ונתן לה עוד אגרוף לצלעות
״בפעם הבאה שאת אומרת לי לא״ הוא אמר ועשה עצירה קטנה ונתן לה עוד אגרוף
״את תזכרי את הרגע הזה ותדעי מה ההשלכות״ הוא אמר והמשיך להכות אותה, היא לא יכלה להתנגד לו, הוא ענקי, יש לו כרס גדולה, הוא נראה מבוגר, אבל היא קטנה כמעט כמו ונסה, גם אם היא תצעק אנחנו רחוקים מכל אדם שיכול לשמוע אותה, הם עדיין לא רואים אותי והחלטתי שאני חייבת לעשות משהו בעניין, הלכתי חזרה לתיק שלי שוב קרוב מאוד לאיפה שהם היו, איך לא שמתי לב אליהם עד כדי כך נשאבתי לתוך הספר? פתחתי את הכיס הקטן והוצאתי ממנו גז פלפל חדש שקניתי לא מזמן, והפעם לא חזרתי על הטעויות של העבר והפעלתי אותו, בדקתי אותו על העץ וראיתי שהוא עובד, לא יכלתי להמשיך לבזבז זמן, הסתרתי את הגז פלפל בכיס שלי והתקדמתי לכיוונם והפעם לא טרחתי להסתתר.
״תעזוב אותה עכשיו״ סיננתי בקול עצבני, אם הייתי יכולה הייתי מרביצה לו כרגע
״ומי את בדיוק? חברה של הזונה?״ הוא שאל אותי וחייך חיוך עם שיניים צהובות ומגעילות, הסתכלתי לכיוונה והיא לא יכלה להזיז את גופה אבל היא הסתכלה ישר על עיניי
״תברחי״ היא אמרה לי עם שפתיה ללא קול
הסתכלתי עליה במבט שאומר ״גם אם הוא ירביץ לי אני לא אברח״ אמרתי לה בחזרה ללא קול
״בואי נבדוק את זה״ הוא אמר כנראה ראה את מה שאמרתי לילדה ששכבה כרגע ועומדת לאבד הכרה בכל רגע, לשם שינוי לא פחדתי, לא הייתי מסוגלת לתת למישהי לעבור דבר כזה, הוא התקרב אליי ודחף אותי כך שנפלתי על הגב, התרוממתי מיד לא מתייחסת לרמת הכאב, הרגשתי משהו שנזל לי על הגב והיד אבל לא ייחסתי לזה חשיבות, אני לא יכולה להיות פחדנית כרגע, חייה תלויים בי.
הוא התקרב אליי, הרמתי את גז הפלפל מול עיניו, ברגע שהוא יתקרב עוד צעד אני ארסס אותו, הוא מסתכל עליי בחיוך בא להתקרב, אני מתכוונת ללחוץ אבל אז הוא זז צעד אחורה, על פניו מופיע מבט מפוחד מעט, הוא ראה משהו מאחוריי, אולי אחד הפרופסורים, אני לא מסובבת את מבטי, אני נעולה עליו בעיניי מוכנה ללחוץ, נשארת בכוננות, שלושה גופים גדולים עוברים מהצדדים שלי כמו רוחות סערה ומתנפלים על הבחור, כשאני מתמקדת בהם אני רואה את ליאם, ניק וברייאן מרביצים לו, אני לא מבזבזת זמן וניגשת אל הבחורה ששוכבת כרגע ללא תזוזה, רק עינייה פתוחות, היא מסתכלת ישירות אליי, אני מתקדמת אליה ומרימה אותה לעמידה, לא מתייחסת לעקצוצים הלא נעימים במקומות שנוגעים בינינו, כנראה אני באקסטזה בגלל כל מה שקרה כך שאני לא מצליחה להרגיש כלום, לא את הנוזל החמים שעדיין זולג על גבי וכבר הגיע לישבן שלי ולא ליד שלי שאני בקושי מצליחה להזיז אותה, אני חושבת שפרקתי את הכתף.
״מי זה היה?״ אני שואלת אותה מקווה שהיא עדיין בהכרה
״ה..ה..החבר הקו...דם של אמ...א שלי״ היא אומרת בקושי ומגמגמת בין כל כמה מילים
״ת..ו..דה״ היא אומרת לי ואז היא איבדה את ההכרה, אני מצליחה לסחוב אותה עד שהגענו לכניסת בית הספר שם אחד הפרופסורים לוקח אותה ממני, אני לא עונה לשאלות שלו ורצה בחזרה לבנים ולאדם המוזר שהכה אותי ואת הבחורה, אפילו את השם שלה לא שאלתי, לא נורא אני מאמינה שאני עוד אוכל לשאול אותה שוב בקרוב, אני רצה לאורך המדשאה עד שאני מגיעה בחזרה לקטטה האלימה ושם אני רואה את בראיין ואת ניק מנסים למשוך את ליאם מהבחור שנראה שעד עכשיו כבר איבד את ההכרה, ליאם לא רואה בעיניים, הוא מכה אותו למרות שהוא לא יכול להחזיר מלחמה, הוא נראה כמו מכונה בלי רגשות, אפילו ניק ובראיין מנסים למשוך אותו מהאדם הזה לפני שהוא יהרוג אותו אבל הם לא מצליחים, הוא נראה כל-כך מפחיד עכשיו ולמרות זאת אני לא מפחדת ממנו, אני מתקרבת אליו ונוגעת בכתפו בידי בזהירות תוך כדי שאני שומרת מרחק שהוא לא ירביץ לי בטעות, ברגע שידי נוגעת בו הוא מתאבן ומסתכל ישירות אליי, הראייה שלי מטשטשת אבל העיניים שלי בכל זאת נעולות על שלו
״אמי, הכול בסדר?״ הוא אומר ומתרומם מהאיש ומתקרב ישירות אלי, אבל אני לא מצליחה לענות, הגב שלי שורף והכתף שלי פרוקה, הכאב קשה מידי, כואב לי מידי, הראייה שלי משחירה ואני מתעלפת