הפגמים שבך

פרק 25

אמיליה
״אמי ואנה אולי תלכו לבית המלון? אנחנו נבוא מאוחר יותר״ אמר ניק שנראה כאילו איבד את כל השמחה שלו
״אני רוצה לבוא איתכם״ אמרתי להם
״את באמת לא חייבת״ אמר לי ליאם
״אבל אני רוצה״ עניתי לו בעייפות, היינו עכשיו במונית בדרכנו לבית המלון, הם תכננו לשים את התיקים שלנו וישר משם לנסוע לבית החולים, ליאם הנהן אליי
״אני חושבת שאני אשאר במלון״ אמרה אנה ואף אחד לא טרח למחות, היא לא מרגישה קשורה וגם אני לא, אבל אני רוצה להיות שם בשביל ליאם, הגענו למלון, ברייאן הזמין מסתבר חדר לכל אחד, כמה כסף יש לבן אדם? לא משנה, החדרים היו אחד ליד השני, וכל אחד שם את הדברים שלו בחדר שלו, עשר דק אחר כך אני פותחת את הדלת בגלל שמישהו דפק עליה, כמו שחשבתי ליאם מופיע
״את לא חייבת לבוא אמי באמת״ אמר לי ליאם
״אתה לא רוצה שאני אבוא?״ אם הוא לא רוצה אני לא אבוא, אני רוצה להיות שם בשביל להקל עליו, המבט השבור על פניו שובר אותי, אבל אם זאת מעמסה בשבילו אני לא אבוא
״בטח שאני רוצה אמי,אבל זה יכול לקחת הרבה זמן שם״
״לא חשבתי שלא״ אמרתי וליטפתי את פניו, הוא תפס את ידי ונישק לי נשיקה עדינה על שפתיי, ברייאן וניק כבר חיכו לנו ליד המעליות ולא היה זכר לאנה, כנראה היא נשארה בחדר במלון כמו שהיא אמרה.
תפסנו מונית ואחרי נסיעה קצרצרה עמדנו מול הכניסה לבית החולים, ידו של ליאם שאחזה בידי כל הדרך התחילה לרעוד טיפה ואני תפסתי את ידו חזק יותר בתגובה,
״אני מחפש את ג׳ון וסוזן תומאס״ אמר ליאם לבחורה בקבלה
״קומה שלישית, חדר 212״ היא אמרה ובקושי הרימה את עינייה ממסך המחשב שלה, לבסוף הצלחנו למצוא את החדר שבו ההורים של ברייאן נמצאו, ליאם נכנס אל תוך החדר בלווי האחות, אני חיכיתי על כיסאות ההמתנה ביחד עם ברייאן וניק ששיחקו בטלפון ומצטערת על כך שלא חשבתי והבאתי איתי את אחד הספרים שלי, הסתכלתי על כל החולים שבאים והולכים, הרבה בני משפחה בוכים בכיסאות לידינו, כואב לי לחשוב מה ליאם מרגיש כרגע, ניק וברייאן הסתכלו לכמה שניות אחד על השני ולבסוף הנהנו, זה היה מין דיבור ללא מילים, הם קמו ביחד
״לאן אתם הולכים?״ שאלתי אותם
״אנחנו הולכים לליאם, תישארי כאן טוב?״ אמר לי ברייאן והנהנתי אליו, מרגישה קצת לא קשורה, אני ממשיכה לחכות, מידי פעם מסתכלת על המשפחות שהרופאים הודיעו להן שקרוב המשפחה שלהם הלך לעולמו והם בתגובה פרצו בבכי, מעניין איך ליאם יגיב כשזה יקרה? אני רואה שעברה כבר למעלה משעה מאז שניק וברייאן הלכו לחדר ששם ההורים של ליאם נמצאים, אני מחליטה ללכת לקנות לי ולהם משהו לשתות ולהביא להם, בתקווה שהאחות תיתן לי להיכנס, בקושי לניק וברייאן היא נתנה, אני יורדת לקומה הראשונה מאיפה שהכניסה לכיוון המכונות שתייה שראיתי כשנכנסנו לכאן, אני רואה שכבר חשוך, אנחנו כאן כבר הרבה זמן, אני מכניסה למכונה כסף לבקבוק מים הראשון ואז לפתע דמות שנכנסת לתוך בית החולים תופסת את עיניי, המטבעות כמעט נופלים לי מהיד ואם הם לא היו עושים רעש סביר להניח שהייתי נותנת להם ליפול, דניאל וילסון, המפלצת שאנסה אותי, הבקבוק רועד בידי ואני מנסה למחוץ אותו בשביל להרגע, זה לא עוזר לי, מסתבר שאני עומדת באותו המקום כבר הרבה זמן כך שהוא ראה אותי, אני לא מסוגלת, אני במקום ציבורי אני לא יכולה, לא יכולה לעשות דרמה, אני מתקדמת בצעדים מהירים אבל לא בריצה וזה שולח אותי במהירות לאותו לילה ארור, אני לא מסתכלת אחורה ונכנסת ישירות לשירותי נשים ונועלת את עצמי בתא הפתוח הראשון שאני רואה,
״ילדה מטומטמת את כאן?״ אני שומעת את קולו המגעיל והוא דופק על הדלת ליד שלי, אני מייד נעמדת על האסלה, שלא יראה את רגליי, ״אני יודע שאת כאן״ הוא המשיך ואמר, הקול שלו עושה לי בחילה, אחרי לפחות חצי שעה שאני נמצאת באותו התא הקטן על האסלה והרגליים שלי מתחילות לכאוב אני יורדת מהאסלה ומציצה מתחת למחיצות, השירותים ריקים, אני יוצאת מהשירותים בזהירות, כולי לחוצה ומציצה מחוץ לחדר השירותים, הלובי כמעט וריק, אני יוצאת מהשירותים וחוצה את הלובי בזהירות, אני רואה מונית כאילו שמחכה לי, נהג מבוגר עם שיער שיבה לבן יושב בתא הנהג, אני מעדיפה להימנע מתחבורה ציבורית אבל אין לי ברירה אחרת כרגע, אני רואה אותו יוצא מהמעלית ומבטו נתקע עליי, אני רצה לתוך המונית ופוקדת עליו לנסוע במהירות
״תיסע, תיסע, בבקשה תיסע״ אני בקושי מצליחה להשאיר את הדמעות בתוכי, הנהג רואה את מבטי ולוחץ על הגז במהירות, אני נותנת לו את הכתובת של בית המלון ומשלמת לו הרבה יותר ממה שאני אמורה, אבל לא אכפת לי, העיניים שלי מעורפלות כרגע ואני רצה וכמעט נופלת הרבה פעמים בדרך אבל לא אכפת לי, אני לא טורחת לחכות למעלית ורצה במהירות במדרגות, כשאני מגיעה לקומה אני הולכת ישירות לחדר של אנה ודופקת בנמרצות על הדלת, אחרי כמה שניות אנה פותחת לי ונראה כאילו הערתי אותה משינה, היא מתאפסת מייד ברגע שהיא רואה את פניי היא תופסת אותי ומכניסה אותי במהירות לחדר ונועלת, אני מחבקת אותה כאילו חיי תלויים בזה, אנחנו הולכות בחיבוק למיטה ונשכבות עליה אחת ליד השנייה, היא מלטפת את שיערי והמנחמת אותי אפילו בלי לדעת מה קרה, הדמעות יוצאות ממני בזרם ארוך וחם ישירות לחולצתה אבל לא נראה שזה משהו שמפריע לה,
״מה קרה אמי?״ היא שואלת אותי אחרי כמה דקות בקול הרגוע שלה
״ה..ה...האנס שלי״ אמרתי תוך כדי בכי
״הוא עשה לך משהו???״ היא שאלה בפאניקה
״הוא רצה, הוא רדף אחריי, אני... אני התחבאתי והצלחתי לברוח״
״אני גאה בך אמי, אל תדאגי אני שומרת עלייך״ היא אמרה והמשיכה ללטף את שיערי, אני לא זוכרת מה קרה אחר כך אבל נרדמתי עליה עם כל הדמעות