הפגמים שבך

פרק 12

אמיליה
אני לוקחת אוויר ומחכה לרגע שבו ליאם יחזור לדירה שלי, אני שוקלת להתעצבן ולהגיד לו שזה לא עניינו אבל זה כן, הוא חבר טוב ומהרגע שהכרנו הוא היה שם בשבילי ובשביל לעזור לי בכל דבר שאני אצטרך, אם זה התקפי חרדה ואם זה סתם לדבר עם מישהו הוא היה שם, אני שומעת את הדלת נפתחת ורואה כעבור כמה שניות את ליאם נכנס בדלת עם שקיות של קניות בידיו, הוא לוקח את הזמן כנראה בשביל לתת לי להתכונן לבאות ולמה שאני הולכת לספר לו, אחרי כמה דקות שהוא מסדר את הירקות במגירה שלהם, את הבירות במקרר, את הפיצות הקפואות והגלידות שקנינו במקפיא, את הדברים היבשים והחטיפים בארונות הוא מכין לי כוס שוקו גדול בדיוק כמו שאני אוהבת ולעצמו קפה שחור, אני זוכרת את היום שהיינו במסעדה והוא הזמין לשנינו קפה והמבט שהיה לו בפנים כשאמרתי לו שאני לא שותה קפה היה יקר מפז, מאז הוא לא הציע לי קפה יותר אבל אני מקפידה לקנות קפה שחור בשביל שיהיה לו כשהוא אצלי
״את רוצה לספר לי?״ הוא שאל אחרי שהתיישב לידי
״תקשיב ליאם אני סומכת עלייך, באמת סומכת עלייך, ובגלל זה אני הולכת לספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד עדיין״ אמרתי וחיכיתי כמה שניות, העלתי את הזיכרון מול עיניי תוך כדי שאני מספרת לו, אני מעדיפה לראות מול עיניי כל דבר מאשר את המבט המרחם של ליאם ברגע שאני אספר לו
9.12.2020
השעה 12:00 בצהריים, אני וחברה יושבות ליד האגם הקבוע שלנו, מתחילות לקרוא כל אחת בנפרד את הספר והקלאסיקה ״אנקת גבהים״, שנינו יושבות על סדין ענקי ופרחוני שונסה הביאה ושותות מיץ תפוזים שאני סחטתי ואוכלות פירות, אני הבאתי לונסה גם ענבים קפואים כי אני יודעת שהיא אוהבת אבל עד שהגעתי אליה הם כבר הפשירו, לא נראה שזה הפריע לונסה כי היא אכלה אותם בכל מקרה, קראנו כל אחת בשקט שלה תוך כדי שהחלפנו תנוחות פעם באף פעם, כשאני שכבתי על הבטן היא שכבה על הגב, כשאני שכבתי על הגב היא על הבטן, לא היה ענן אחד בשמיים ומזג האוויר היה נעים כמו שלא היה נעים תקופה ארוכה, בדרך כלל בדצמבר היה קר ואפילו לפעמים ירד גשם או שלג אבל לא היום, אחרי כמה שעות שנינו סיימנו את הספר בהפרשים קצרים אחת מהשנייה, ברגע ששנינו סיימנו נכנסנו לוויכוח על הספר ובמיוחד על דמותו של היתקליף, בלי לשים לב השעה הייתה מאוחרת מאוד ונהיה חשוך מאוד, הצעתי לונסה ללוות אותה לביתה אבל היא אמרה שהיא תסתדר ושגם ככה הבית שלי יותר רחוק משלה, האגם היה בדיוק בין הבתים שלנו, לא שידעתי איך נראה ביתה, הכול לפי מה שהיא אמרה לי אבל האיזור שישבנו בו היה מבודד, ארזנו את כל הדברים שהבאנו לתיקים שלנו ובזמן שאני עוד ארזתי את כל קופסאות המזון ונסה אמרה לי להתראות והתקדמה לביתה, כמה דקות אחר כך הכול היה חשוך ודמותה של ונסה נראתה רחוקה ממני למרות שהיא נמוכה עם רגליים קטנות אז לא הגיוני שהיא הספיקה להתרחק כל-כך עד שסיימתי לארוז, התכוונתי לקום מהדשא וללכת לכיוון ביתי אבל אז ראיתי משהו, שלא שמתי לב אליו קודם, ואם לא הייתה לי ראיה חדה נראה שגם לא הייתי רואה, ראיתי מישהו, לא גבוה, אבל בוודאות יותר גבוה ממני ומונסה, היו לו משקפיים גדולות ושקופות כמו של החנונים שמתארים בסרטים שמשחקים כל היום במשחקי מחשב, היה לו פוטר בצבע כחול כהה, כמעט שחור שכיסה חצי מגופו והכובע ישב על ראשו בצורה שלא יכלתי לראות את שיערו או את תווי פניו, אבל ראיתי אותו מסתכל על ונסה, ראיתי אותו מתקדם כמה צעדים לכיוונה ומנסה להסתתר מאחורי עץ כשהיא מסובבת את הראש לאחור כנראה בשביל לבדוק אם הלכתי, כנראה בגלל שאני לובשת בגדים שחורים ושערי שחור וארוך הוא לא שם לב אליי, אבל אני שמתי לב אליו, המחשבות שעוברות לו בראש לא תמימות, זאת הייתה החלטה מהירה, לא חשבתי עליה בכלל וכבר התחלתי לבצע אותה, פתחתי את התיק במהירות ולקחתי את הגז פלפל הקטן שתמיד נמצא אצלי בתיק והתחלתי לחשוב על תוכנית, אני חייבת לבצע אותה מהר לפני שהיצור תופס את ונסה, אני לא מפסיקה להסתכל עליו בזמן שאני מכניסה במהירות את גז הפלפל לתוך הכיס האחורי במכנס המשוחרר שלי וחיפשתי בתיק אחרי הפנס שלי, אני חייבת למהר לפני שלא תהיה לי דרך לעצור אותו, עוד צעד אחד שלו ואני כבר אהיה מחוץ לנקודת המבט שלו, אין זמן לחשוב יותר מידי, אני מפעילה את הפנס ומסיטה ממנו את המבט, הפנס מופנה ישירות אליי, בזווית העין אני רואה אותו מתחבא אוטומטית מאחוריי עץ רחב ומציץ אליי, אין לי איך להתחרט עכשיו, אני לוקחת את הזמן כמה שאני יכולה, חושבת על תוכנית ונותנת לונסה זמן להעלם מנקודת המבט שלו כך שהוא לא ימצא אותה, אני מציצה לכיוונו שוב ורואה אותו מתחיל ללכת לכיוון המנוגד ממני, לונסה, היא לא הספיקה ללכת רחוק מידי, ריצה קצרה ממנו והוא ימצא אותה, אני חייבת לעשות משהו, שוב פעם החלטה נמהרת שלא הספקתי לתכנן והורדתי את הפוטר והחולצה שהייתה לי מתחתיו, עכשיו אני רק עם החזייה השחורה והפשוטה שלי, אני מציצה אליו שוב ועכשיו הוא מסתכל ישירות אליי, אני שמחה שהצלחתי להציל את ונסה אבל האם אני אצליח להציל את עצמי? התוכניות מתגבשות אצלי בראש, התיק נשאר כאן בזה אין לי ספק בכלל, אני לא אצליח לרוץ רחוק איתו מכיוון שהוא כבד, אני שולחת יד לבדוק שהגז פלפל נמצא במקום ומתחילה ללכת בצעדים רגועים לכיוון הבית שלי, שם אני אהיה מוגנת, המרחק הוא 3 קילומטרים, אני אספיק לרוץ אותם? אין זמן לחרטות אני חייבת להצליח אין שום אפשרות אחרת, אני שולחת מבט צדדי מאחוריי ורואה אותו הולך באיטיות מאחוריי ומתחבא בין לבין מאחורי שיחים, עצים, העשב הגבוה של האגם, עד שהוא מתחיל להגביר את קצב ההליכה שלנו, אני לא מסיטה ממנו את זווית מבטי, אסור לי להיתפס לא מוכנה, היא מגבירה את המהירות ביחד איתו, לפי החישוב שלי אני כמעט עברתי את הקילומטר הראשון, עוד שניים לפניי, אני מזהה עוד תנועה חשודה בצד ימין שלי והפעם כשאני מסתכלת הוא במרחק קרוב אליי הרבה יותר, בערך 3 מטרים מפרידים בנינו, הוא כבר לא טורח להסתתר, אני כבר לא מסתכלת עליו, המטרה היחידה שלי היא לרוץ הכי מהר הביתה, אין אפשרות של כישלון, אני רצה ומרגישה את הרגליים שלי רועדות אבל פאקינג אסור לי לוותר, אסור לי לתת לו להשיג אותי, הריאות שלי צורבות ומתחננות למנוחה, אני מתחילה להצטער שלא השקעתי יותר זמן לפעילות גופנית ביום יום שלי, אין זמן לחרטות, אין זמן למנוחה, את חייבת להצליח, אני לא מצליחה עברתי 80 אחוז מהדרך אני לא יכולה לוותר, אבל לא הצלחתי יותר, הריאות שרפו לי ועמדתי להתמוטט, שלחתי את היד שלי לכיוון הכיס האחורי שלי בשביל להחזיק את הגז פלפל, המשכתי לרוץ עוד מטרים בודדים עד שלא יכלתי יותר והרגשתי משיכה חזקה בחזייה, הוא תפס אותי ועכשיו גם הצליח להפיל אותי, עכשיו כשאני ישובה על הרצפה אני יכולה להסתכל עליו, הוא גבוה וגדול ממני בהרבה, אני לא אצליח להתגונן ממנו
״אני הולך להנות״ הוא אמר בקול המבחיל שלו וקירב את פרצופו אליי בשביל להתבונן בי, ברגע הזה הרמתי את בקבוקון הגז פלפל שהיה אצלי ביד מול פניו ולחצתי על הלחצן שאמור לשחרר את גז הפלפל, לא קרה כלום, הוא הסתכל על היד שלי לא מבין ולחצתי שוב, ושוב, ושוב, כלום לא קרה, תמיד הייתי בטוחה שאני מוגנת, גם כשקראתי על דברים כאלה אמרתי ״זה לא יקרה לי״ ואז..... אז אני נאנסתי
הוא הפיל אותי על העשב הגבוה כך שגם אם מישהו היה עובר הוא לא היה רואה אותנו, לא שמישהו יעבור, אנחנו מרוחקים בערך קילומטר מכל מקום שיכול להיות בו אנשים, מהבית, חלקי העליון היה חשוף מולו, הוא קרע את מכנסיי בברוטליות, וחדר אליי במהירות עצומה ומכאיבה, תוך כדי שהוא בתוכי הוא התייחס לגוף שלי בתור בובה, הוא חנק אותי, נתן לי אגרופים ומכות לאיזור הבטן, משך לי בשיער, ונתן לי אגרופים לפנים, לא נתתי לעצמי לאבד הכרה לא משנה עד כמה רציתי, הייתי חייבת לדעת מה הוא עושה לי, אז סבלתי את המכות ואת הכאב, כל הדבר הזה לקח שעה ארוכה עד שהוא עזב אותי לנפשי וברח משם, התעוררתי למחרת בבית החולים עם 3 צלעות שבורות, פנסים ב2 העיניים וזעזוע מוח, כששאלו אותי מה קרה לי עניתי שנשדדתי, לא שאלו יותר מידי שאלות , ועדיין אני אומרת תודה לאלוהים שזאת הייתי אני ולא חברה שלי.
״אז זה הסיפור״ אמרתי לליאם והרשתי לעצמי סוף סוך להביט בו דרך העיניים הדומעות שלי לעיניים הדומעות שלו.