הפגמים שבך

פרק 9

ליאם
עבר שבוע מאז היום ההוא על הצוק
שבוע שלא ראיתי את אמיליה ודאגתי לה כלכך.
רציתי לראות אותה, את הפנים שלה, לשמוע את הקול שלה לכן הלכתי אליה ודפקתי לה בדלת לפני כמה ימים.
דפקתי ודפקתי ודפקתי אבל לא הייתה תגובה, השארתי לה את הכדורים והעוגייה מחוץ לדלת אבל נמלאתי אכזבה מכך שלא ראיתי את פניה.
היא אמורה לחזור היום ללימודים כי החופשה שקיבלה נגמרה ואני די מחכה לראות אותה שוב, דאגתי לה כלכך, רציתי לשמור ולהגן עליה
וזה מוזר כי לעולם לא הכרתי אותה אבל הרגשתי מהשנייה הראשונה שיש בינינו חיבור בנשמה, שאנחנו מחוברים מכל בחינה ובחינה
״ניק אחי״ , ״כן גבר?״
״אנחנו אוספים עוד מישהו בדרך ללימודים סגור?״
״מישהו....?״ הוא שואל בקול חשדני
״מישהי״ אני עונה בלי להסס
מניק וברייאן אני לא מסתיר כלום.
התחלה של חיוך מתחיל על פניו של ניק בדיוק ברגע שברייאן יורד במדרגות לכיוון הסלון
״יאללה זזים?״ ״כן״ עניתי.

״רדי״*
התגובה הגיעה כעבור 3 דקות
אמיליה- ״מה?״
ליאם- ״אנחנו למטה, רדי כבר״
אמיליה- ״מי זה אנחנו?״
ליאם- ״רדי ותגלי״
כעבור כמה דקות אמיליה יורדת למטה, היא נראת יותר טוב מהפעם האחרונה שראיתי אותה, החתכים בפנים כבר מתחילים להירפא
והחופש עשה לה טוב.
״בוקר״ אומרת אמיליה בחצי חיוך, הקול שלה חלש אבל נעים כלכך
״בוקר״ השבתי לה עם חיוך על פניי
״בוקר מצויין ל...״ אומר ניק כשמבט שואל על פניו
״אמיליה, נעים להכיר״ שוב החיוך הקטן הזה על הפנים שלה, אך למרות החיוך אני רואה שהיא קצת מהססת להיכנס לרכב והיא לא משירה מבט אל ניק
״אז זו הבחורה המסתורית שהיית אצלה עד 3 בבוקר?״ שואל ברייאן
לבסוף אמיליה נכנסת לאוטו למושב האחורי ליד ברייאן ונצמדת לדלת, כאילו מנסה להתרחק ממנו כמה שיכולה, לחצוב חומה בינהם.
״כן, עזרתי לה במשהו״
״אז אמיליה, מה את לומדת?״ שאל ברייאן
״מנהל עסקים, האמת״ אומרת אמיליה בקול חלש כלכך
ניק מסובב את ראשו ממושב הנהג ומביט בה
״את לומדת איתי? איך יכול להיות שלא ראיתי אותך אף פעם?״
ניק ואמיליה לומדים ביחד?
הוא מסתכל על פניה זמן רב, מנסה להיזכר אם ראה את הפנים שלה מתישהו
״תסובב את הפנים בחזרה לכביש מטומטם, אתה תהרוג את כולנו בסוף״ צועק ברייאן לניק
״כנראה פשוט לא שמת לב וזה הגיוני, אני לא נוהגת להיות במרכז העניינים״ משיבה לו אמיליה
״טוב, אז עכשיו יש לי חברה חדשה לשיעור״
אני מסתובב לאחור ומביט באמיליה ״היי״ אני אומר לה
״היי״ היא משיבה בחיוך ״תודה על שבוע שעבר״ היא לוחשת כך שרק אני שומע
אני מרגיש את המבטים הבוחנים של חבריי אבל אני כבר אסביר להם אחר כך...
אנחנו מגיעים לקולג ואמיליה מתכוננת לצאת מהרכב לכיוון השיעור שלה אבל לפני שהיא מספיקה לפתוח את הדלת אני אוחז בידה, שוב פעם היא נרתעת לשנייה ואחר כך היא נרגעת, אני לא חושב שמישהו אחר היה מצליח לשים לב לזה, לצורה שבה היא מתאבנת לכמה שניות ומתרפה מיד אחר כך.
״את רוצה לאכול איתי צהריים?״ אני שואל אותה כבדרך אגב והפעם לא מחזיר לה בקול חלש כמו שהיא אמרה לפני כמה ימים מכיוון שניק ובראיין כבר מחכים לנו מחוץ למכונית, אבל הם כרגע לא מעניינים אותי.
״אני אשמח״ היא אומרת עם חיוך והקול העדין והקבוע שלה, כשאנחנו יוצאים מהמכונית היא מתקדמת לכיוון להקמפוס עם ברייאן לידה ושניהם מדברים על משהו שאני לא יכול לשמוע כי אני הולך מאחוריהם ביחד עם ניק
״אחי אפשר לבקש ממך טובה?״ אני אומר לניק
״בטח אחי מה קרה?״ הוא שואל
״שים עליה עין בשבילי״ אני אומר והוא מסתכל עליי במבט לא מבין, אולי בגלל שעד עכשיו לא ממש הראתי עניין בבחורות מהקמפוס שלנו, בטח לא מבקש מחברים שלי לשמור עליהן
״תשמע לפני שתחשוב על משהו עם המוח המלוכלך שלך אנחנו רק ידידים, היא מסקרנת אותי בתור ידידה, ואל תנסה לגעת בה, לפחות עד שאני אעלה על מה הקטע שלה עם מגע״ אני אומר לו בהזהרה אבל אני רואה את חוסר ההבנה על פניו.
״אחי ביקשתי משהו פשוט אתה יכול לעשות לי את הטובה הזאת?״ אני שואל
״כן אחי״ הוא אומר בלי לשאול יותר מידי שאלות, זה מה שאני אוהב בחברים שלי, הם לא ילחצו עליי, הם בחיים לא לחצו, הם תמיד היו לצידי במיוחד מאז המקרה עם ונסה הם תפסו אותי בכל התקף זעם ובאו איתי לבית משפט בכל פעם, הם שניהם באו איתי עד לקולג הזה למרות שניק רצה ללמוד משהו אחר וגם ברייאן אבל הם שינו את החיים שלהם 360 מעלות בשבילי.