הפגמים שבך

פרק 3

אמיליה
אני קמה בבוקר ולובשת חולצה דקה ולוקחת את המעיל ביד למקרה ויהיה לי קר ומתחילה לצעוד לכיוון הקולג, הדירה שלי די קרובה אליו מדובר בערך 20 דקות הליכה, חלקה דרך שבילים ראשיים אבל אני מעדיפה את הדרך המבודדת שעוברת ליד הצמחים הכי יפים שהעונה הזאת יכולה להציע, זאת גם הסיבה שאף פעם לא טרחתי להשכיר או לקנות מכונית, אני אוהבת את הטבע, את האוויר הצלול מהעצים, זה מרגיע אותי.
שעתיים אחר כך אני כבר אחרי שני שיעורים בכלכלה מהפרופסורית השנואה עליי, בשעה השלישית אני הולכת לכיוון החצר של הקולג, אני רוצה לאכול את הסנדוויץ שהכנתי לעצמי ולקנות בקפיטריה איזה שייק שיתאים לי לסנדוויץ, אחרי שקניתי את כל מה שרציתי אני יוצאת לכיוון החצר עם התיק הרחב שלי על יד אחת ובתוכו יש את הסנדוויץ שאני מפנטזת עליו כבר שעה וביד השנייה את השייק המרענן והקבוע שלי שאני שותה כמעט בכל יום, בחצר אני רואה את פרופסור מולקולם יושב על ספסל ומתעסק עם כל מיני ניירות, כנראה עבודות או מבחנים של שאר הסטודנטים.
״היי אדוני הכנתי את העבודה שביקשת״ אמרתי וקירבתי אליו את ידי עם העבודה המוכנה בתוך שקופית הניילון
״כל הכבוד לך, לא ציפיתי ממך לאחרת, הגשת את העבודה בדיוק בתאריך המצויין כל הכבוד לך״ הוא אמר והניח את ידו על כתפי במחווה שאומרת כל הכבוד ולא במטרה אחרת, המוח שלי יודע את זה, אבל הגוף שלי מחשיב כל סוג של מגע בתור חציית גבול שגורמת לי להשתגע
״הכול בסדר אמיליה?״ שואל הפרופסור אבל אני בקושי מצליחה לשמוע אותו מאחורי הערפל שאופף את המוח שלי, אני מרגישה שמתקרב התקף חרדה נוסף וזאת ההרגשה הכי גרועה שאי פעם עברה עליי, אני מרגישה את העיניים שלי מתארפלות וכבר בקושי רואה את הפרופסור עומד מולי, לפני שהאוויר מתחיל לאזול לי אני פולטת ״מצטערת אני חייבת ללכת״ ובלי לחשוב פעמיים מפילה את העבודה על הרצפה ופותחת בריצה מהירה לכיוון היער, האוויר מתחיל לאזול לי ואני חייבת להרגע, אני מרגישה מבטים נעוצים בי אבל שום דבר לא מעניין אותי כרגע, האוויר אוזל לי עד שאני מגיעה כמה מטרים אחרי בית הספר לתוך היער אבל בגלל סבך העצים אף אחד לא רואה אותי, אף אחד לא רואה שאני נופלת אבל אני לא יכולה לעצור כרגע, אני מרגישה כאבים ברגליים, המגפיים האלו לא מתאימות לריצה אבל אני חייבת לברוח משם, אני ממשיכה לרוץ בלי להרגיש כלום,אני כמעט ולא מרגישה את הענפים השורטים את פניי, הם מרגישים לי כמו ליטוף, אני מצליחה לפתע לראות בבהירות, נמאס לי, נמאס לי לפחד מכל בן אדם, נמאס לי לחשוד בכולם ובכל זאת אני תופסת את עצמי לא לצרוח מרוב תסכול, אני כבר לא חושבת בבהירות והדבר היחיד שמעניין אותי זה לסיים עם העינוי הזה, לא עוד התקפי חרדה, לא עוד פחד ממגע, לא עוד מבטים מבקרים מאנשים זרים לא עוד!!
אני מסתכלת סביבי ורואה במרחק של בערך קילומטר ממני צוק ענקי וגבוה וכאן הגעתי להחלטה, העינוי הזה מסתיים, גם ככה אני לא אחסר לאף אחד, אני מתחילה לרוץ, נואשת לסיים את החיים שלי, אני עולה לצוק שראיתי, אני החלטתי ואני סיימתי לפחד, אני עומדת ממול התהום שפרושה לרווחה מתחתיי, אני עומדת ממש על קצה הצוק, אני שולחת את הרגל כמו מתכוונת לצעוד קדימה רק שברגע שאעביר את המשקל שלי אליה אני אפול לתהום הענקית וכנראה לא ימצאו אותי כאן בגלל הקור הקפוא, ברגע ששלחתי את הרגל ושנייה לפני שנפלתי אני מרגישה שהיד שלי תפוסה, תפוסה חזק על ידי משהו חמים, אבל לשם שינוי אני לא נרתעת, המגע כל-כך חמים ומנחם על עורי הקריר, כאילו מישהו לא רוצה שאני אפול, היד מושכת אותי כך שאני נופלת על גוף גדול וקשה
״תגידי לי את נורמאלית?״ האדם שנפלתי עליו צועק עליי, אני קודם כל רואה את כפות ידיו השריריות ולמרות שהייתי רוצה לראות את שאר גופו הוא עטוף במעיל מחמם, כנראה משם מגיע חום גופו
״א..א..אני מצטערת״ אמרתי בקול רועד וקפוא מקור
״מה עבר לך במוח? את רצית לקפוץ!״ הוא צעק עליי, מי הוא בכלל שיצעק עליי
״אתה לא יודע מה עברתי בחיים שלי, אני בן אדם בוגר וזאת הבחירה שלי״ עניתי בקול עדין למרות שמבפנים רציתי לצרוח
״תקשיבי לי טוב, אני לא יודע איך קוראים לך ובכל זאת אני אגיד לך את זה, שום דבר, אבל שום דבר לא שווה שתוותרי על החיים שלך בשבילו, אבל אם את רוצה בבקשה״ הוא אמר והתרומם והלך אחורה,
״תהרגי את עצמך, הפעם אני לא אעצור אותך״ הוא אמר ונשען על העץ הכי קרוב לצוק, הוא החווה עם הידיים שלו לכיוון הצוק, אבל לא יכלתי לעשות את זה, התחלתי לבכות והתיישבתי על שפת הצוק ככה שרק הרגליים שלי בין שמיים לארץ ואחרי כמה שניות גם הוא התיישב לידי