השקט שלנו

פרולוג

חוק מס׳ אחת:
תלחמו על האהובים שלכם, גם אם זה אומר שלא תשרדו.
נ.מ - סבסטיאן רומנו: (גיל שבע)

הרגש הכי גדול הוא אהבה.
אני חושב שהאהבה שלי כלפי אימא עיצבה את מי שאני, כי היא תמיד אמרה לי מה נכון ולא נכון. אימא תמיד צודקת.
אימא שלי זו מריה רומנו, האישה עם החיוך השובה לבבות, עם הזרועות המחבקות, והקול הרך שמזמזם לי שירים לפני השינה המתוקה. היא תמיד שם כשאני צריך עצה, כמו למשל, ברגע שרבתי עם גארט בחצר והחלטתי שהוא צריך למות. היא מקשיבה לי כשאני בוכה ומגמגם, כשאני מחייך ושמח, כשאני מבולבל ודואג.
זו אימא שלי, האהבה הגדולה והיחידה של ליבי.
"אהוב שלי, זה רק לזמן מה. תקופה קצרה שבה אתה תעשה את כל המאמצים כדי להנות מהנאות החיים, ואז תחזור אליי." לחשה אימא, עיניה הירוקות והעייפות הביטו עמוק לתוך עיניי בדרישה שאשחרר, שאתן לה לעצום עיניים בלי שאראה ואהיה בחדר. קולות הצפצוף של המוניטור לידה ושאר המכונות, אלו שמחוברות אל אפה וזרועותיה, משגעים אותי. אני שונא ומוקיר את המכונות האלה בו זמנית.
אני לא בטוח שאהבה באמת יכולה להחזיק.
האם אנשים טובים, אנשים שאני אוהב, יכולים לשרוד הרבה זמן?
הסיפור של אימא שלי אומר אחרת. היא האחת עם הטוב לב הכי עצום שראיתי, והיא הולכת למות מסרטן במוח. כולם עומדים סביבנו עכשיו בחדר השינה של הוריי, בוהים בנו ומנגבים את הדמעות מפניהם.
ידעתי שזה אבוד, שאאבד אותה לנצח.
אני לא יכול לסמוך על מיתוס כמו 'גן עדן' שישמור לי עליה עד שאמצא אותה, ואני לא מאמין שאפגוש אותה שוב.
"אני לא אתן לך לעזוב לי את היד, את נשארת איתי כאן." אני מניד בראשי ולוחץ את כף ידה חזק יותר בכף ידי.
היא מתכווצת בכאב קל, חלשה כל-כך שהבטן שלי התהפכה והקורנפלקס איים לעלות חזרה לפי.
"סבסטיאן, אתה חייב לתת לרופאים לטפל באימא." קולו של אבי נשמע, הוא מאבד את הסבלנות, ואני יכול לנחש שהוא כבר כועס מאוד לפי כף הרגל שלו שדופקת על הפרקט החלקלק.
אני מכווץ את גבותיי, מרסן את הדמעות ומדבר לאימא בקול צרוד ומתאמץ. "אני לא רוצה שתלכי ממני, אימא," אני לוחש, "מי יחגוג איתי יום הולדת שמונה? איך אפשר לחגוג בלעדיך?" הדמעה זלגה על לחיי, מיד מחיתי אותה, כמעט בכעס.
אימא נאנחת, מעבירה יד בקרחת החלקה שהאחות עשתה לה ומביטה בי בכאב אכזרי. עיניה מלאות בדמעות וניצוצות של רגש. "אתה הילד הכי חזק בעולם, אתה יכול להסתדר בכל מקום. תבטיח לי שתחיה טוב, שתדאג לעצמך. אל תסתבך בצרות ואל תשכח שאתה מגיע ממשפחה טובה-"
"די!" צרחתי עליה בהתפרצות.
"סבסטיאן, מספיק! אימא צריכה לנוח, ואתה רק מחליש אותה!" אבא תופס אותי מבית השחי, ומושך אותי לאחור.
היא לא רוצה לנוח, היא רוצה שיכבו את המכונות שליד המיטה שלה. לא אתן לזה לקרות!
אני משתולל בזרועותיו ופורץ בבכי מר. "אימא! אימא אל תעזבי אותי, בבקשה!" אני מושיט אליה ידיים בדרישה ומנסה לחמוק חזרה אלוה.
אימא בוכה כמוני, מנופפת לי עם כף ידה לשלום ושולחת לי נשיקה באוויר. "אני אוהבת אותך, גיבור שלי." מחייכת.
החיוך שלה כל-כך עצוב, ואני לא עומד בזה.
ארוחת הבוקר עולה לי לגרון.
אבא מסובב אותי אליו, הקמטים של הכעס ברורים בין גבותיו.
אני מתייפח ובועט בו, "תעזוב אותי, תן לי ללכת לאימא שלי!" אני מנער את הראש, וארוחת הבוקר יוצאת מגרוני בקיא שורף שמכאיב לי בפה.
"אלוהים אדירים!" צרחה נשית נשמעת, רגע לפני שאני נמשך בכוח מידיו של אבי ומובל החוצה מהחדר על ידי האחות.
הקאתי על אבא שלי.
הוא בטח זועם והולך להכות אותי-
"אני אהרוג אותך, ילד טיפש!" אבא צורח, ממהר לנגב את פניו עם מלא נייר ולהיכנס לשירותים הקרובים.
קול הצפצוף התמידי מהחדר של אימא פוסק, ואני מאבד כל תקווה.
האחות הנחמדה פותחת את הפח של המטבח בשבילי, כנראה בגלל שאבא השתלט על השירותים. "אתה יכול להקיא עכשיו," לוחשת ומלטפת את גבי בתנועות מעגליות.
אני בוכה בכוח, לא רוצה לחזור למציאות ולהבין כמה שאימא שלי אבודה. אני מקיא לתוך הפח את כל מה שאכלתי היום, ואז לוקח כוס מים ושותה שוב ושוב, עד שהבטן מלאה עד כאב.
האחות מלטפת את שיערי הבהיר, מחליקה אותו לאחור ונושקת למצחי. "אימא שלך הייתה אישה מדהימה, אין ספק שהיא אהבה אותך מאוד."
"את מדברת כאילו היא לא כאן, כאילו היא מתה. אין לה שום סיכוי יותר?" קולי מלא תחינה. אני מרים אליה את פניי האדומות והנסערות.
הלוואי שתגיד לי שיש תקווה, שתגיד לי שהרופאים לא כיבו את המכונות שעוזרות לאימא שלי לנשום.
האחות עם העיניים החומות והשיער החום מנידה בראשה, עיניה מבזיקות בצער וגבותיה מכווצות. "היא הלכה למקום טוב יותר עכשיו. היא לא חולה יותר." מבטיחה ומנשקת שוב ושוב את מצחי.
"בוא לכאן, חתיכת חרא! בוא להענש על מה שעשית!" קולו של אבא לא רחמן בכלל כשהוא מופיע בכניסה למטבח הקטן שלנו.
הוא אפילו לא עצוב על מה שאיבדנו כרגע.
גופיית הסבא הלבנה שלו מבליטה את השרירים הגדולים והמפחידים שלו, שיערו הבלונדיני פרוע וארוך, עד קו הלסת, ועיניו החומות מוצרות עליי בזעם בלתי מרוסן.
אני מתחיל לרעוד בזרועותיה של האחות, "אל תתני לו אותי," אני לוחש. "לא התכוונתי להקיא עליו, בבקשה. אני לא רוצה לחטוף עוד."
היא עוצמת את עיניה ומונעת מעצמה לרעוד מרוב צער עליי, על המשפחה שלנו. "מצטערת ילד. אני לא אחראית עליך." אומרת בקול רם, כדי שאבי לא יכעס גם עליה. היא קמה והולכת לחדרה של אימא.

אבא מתקדם אליי במהירות, מרים אותי מהחולצה ומנער אותי באוויר כמו בובת מריונטה.
אני לא בטוח איך אשרוד בלי אימא שלי, היא הרגש היחידי בליבי.
"כמה פעמים צריך לבקש ממך לזוז מאימא שלך, הא?! אתה לא מחונך, ילד מטומטם!" הסטירה שלו מזעזעת את כולי.
אני תופס חזק את כתפיו הענקיות ושורט את עורו השזוף, מנסה להשתחרר מהמפלצת אך זה אבוד.
בלי אימא, אני לא אוכל להמשיך. איך אוהב מישהו אחר שוב?
"אתה ילד חלש, הומו מזויין! מה ביקשתי מאימא שלך, שתלד לי גבר אמיתי?" הוא מפיל אותי על הרצפה ובועט בגבי.
הכאב מתפשט בכל עמוד השדרה שלי ומרעיד את רגליי. לא יכולתי לשאת את זה עוד.
לא אכניס עוד איש לליבי.
"אתה חלש בעצמך, סטלן ומפלצת!" אני צורח בקול צפצפני ומלא בבכי.
הוא מופתע מהצרחה שלי. אני תמיד אוכל את המכות בשקט ובכי דומם, ועכשיו אני על הקצה.
"גידלת ביצים בחמש שניות, ילדון?" הוא רוכן ומשתופף על עקביו. המכות שלו פוסקות והוא מניח את אצבעו על סנטרי.
אני מרים אליו את פניי.
אני שונא אותו, אני לא יכול לראות בו אב, או כל דמות אחרת מלבד מפלצת. הוא הביא אותי לעולם, אבל לא ידע לדאוג לי.
כשהבאתי לו פרחים מתנה, הוא היה כועס, כשביקשתי ממנו עזרה בשיעורי הבית, הוא טען שאני מטומטם שלא ייצליח בחיים.
כל יום מאז שאימא הייתה חולה הוא הכה אותי.
"שלא תחשוב שהפסקתי להרביץ לך בגלל שאני רחמן," מעיר, ומביט בעיניי באיום, כמו אריה שמתכנן לזנק עליי. "לוקחים את הגופה של מריה. אחרי שכל הרופאים יצאו מכאן, ורק אני ואתה נישאר, נראה אם באמת גדלו לך ביצים כדי להחזיר לי במכות, ולא במילים."