השקט שלנו

פרק 14

חוק מספר חמש עשרה:
אל תתנשקי עם הבוס שלך, זה מביך.
נ.מ - אן גריי:

אני עומדת מול המראה וחושבת לעצמי, איך אוכל להמשיך הלאה?
עיניי האפורות בוהות בי בקרירות ואדישות, החולצה הרחבה בצבע לבן נראית מקומטת מידי כי לא גיהצתי אותה, שלא לדבר על להוציא אותה מהמכונה ליבוש, והטרנינג השחור לוחץ לי על הבטן. ידעתי שהוא קטן מידי כשקניתי אותו, אבל לא היו עוד מידות בחנות. בראשי פניו הצעירות של אחי מהדהדות, רצות כמו במסע לעבר עד להווה. בדמיון שלי, אני רואה את פניו חיוורות ומלאות בדם, כשהוא מת. כל-כך הרבה מחשבות עליו, על איך הוא הרגיש ולמה, למה לעזאזל זה קרה, מטמטמות אותי.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב.
כשהאוטו התהפך בכביש המהיר, זה כאב? הוא צרח ונבהל נורא או שהוא התעלף ונשאר שליו? זה מתיש אותי.
צליל הורדת המים מאחד התאים שמאחוריי הבהיל אותי, שכחתי לרגע שאני בשירותים של האוניברסיטה. המקום הזה לבן כמו בחדר מתים.
"היי," תלמידה שאיתי בכיתה יצאה מהשירותים כשחיוך קטן על פניה. עורה הכהה נראה שרוף במידה חמורה, ולפי הכיווצים של הבעות פניה, זה גם כואב.
"היי," מלמלתי והשפלתי את ראשי אל ידיי הרטובות והמלאות בסבון. "את, אהה..." כחכחתי בגרוני ולא הבטתי בה, "רוצה קצת משחה לכוויות בידיים? יש לי בתיק." הצעתי.
הרגשתי שהיא בוהה בי למשך רגע ארוך בזמן שהיא שטפה את ידיה, "כן, אני ממש אשמח." חיוך נפרש על פניה, וזה גרם לי להרים אליה את עיניי. "את לא מבינה מה עבר עליי הבוקר. חשבתי שאוכל ללכת לנמנם באיזה חוף ולחזור לאוניברסיטה, אבל יצא שגם נשרפתי וגם איחרתי לשיעור הראשון." אמרה בזעף.
חייכתי כשחשבתי על משהו לומר, התלבטתי לרגע כי אולי זה יהיה מביך, אבל בסוף פתחתי את פי והלכתי על זה. "טוב, לפחות את יכולה ללכת להשתזף, אני לא יכולה להרשות לעצמי לצאת מהבית בלי קרם הגנה, וזה בחורף." צחקתי וייבשתי את ידיי במכונה הרועשת.
"אני מניחה שלכל צבע עור יש יתרונות וחסרונות," קרצה, עיניה החומות נראו טובות בצורה שונה, ומביעות חיבה. "אני אוהבת את החולצה שלך, דרך אגב." הוסיפה.
פתחתי את תיקי השחור ועצרתי כדי להביט בה. אני חשבתי שהחולצה מכוערת.
היא רואה את הספק במבט שלי. "מה, את לא מאמינה שאני חושבת שהחולצה יפה?" גיחכה.
לא, אני לא. החצאית הקצרה שלה מדגישה שהטעם שלה שונה מאוד משלי. אני לא חושבת שאני יכולה להגדיר את הלבוש שלי - הטעם שלי - זה לא מרצון בכלל, אלא ברירת מחדל. אני לא יכולה ללבוש חולצות צמודות ויפות.
"יש לי חולצה כזו בבית," אחרי שייבשה את ידיה הרטובות, היא נעמדת מול המראה ומעבירה מבט אחרון על גופה.
"אני אוהבת את העגילים שלך," מלמלתי בביישנות. עגילים מזהב בצורת חישוק גדול, שיערה המתולתל והשחור מריח טוב כל-כך, והוא מגיע עד לתחת שלה. היא נראית כמו דוגמנית מצליחה וגם בחורה ממש נחמדה.
"תודה רבה," חייכה, "אני יכולה את המשחה לכוויות, בבקשה?"
אוי, שכחתי.
"כן, בטח." הכנסתי את ידי לתיק הפתוח והעברתי לה את המשחה. היא לקחה אותה בהבעה מלאת הקרת תודה והחלה למרוח בעדינות על זרועותיה הרזות. "קוראים לי טסה, אני לומדת רפואה." סיפרה ונשענה על השיש, "זה די סיוט, אז לא נראה לי שאמשיך."
"למה סיוט?" כיווצתי את גבותיי וסגרתי את התיק. "אני חושבת שרפואה זה מעניין, פשוט המרצים שלנו מתחלפים כל שנייה ואנחנו לא עומדים בקצב. אני איתך בכיתה, בשורה למעלה."
"באמת?" מתפלאת, עיניה נפערות. "איך לא שמתי לב אלייך? בדרך כלל אני קולטת את כולם במבט אחד. וכן, חבל שהמרצה הראשון לא נשאר."
צחקקתי, "קשה לשים לב אליי.. אני שקטה, בעיקר בלימודים."
"ביישנית," הנהנה בהבנה.
חייכתי, "את לא ביישנית, את נראית כזו... שמחה כזו." אמרתי.
"גם את, תסתכלי במראה," הצביעה למראה.
הבטתי בעצמי וראיתי את החיוך הכן שמרוח על פניי. נראיתי כמו ילדה קטנה ומאושרת, רק בגלל שהצלחתי לדבר עם טסה. "אוי, אני מסמיקה ממש..." מלמלתי במבוכה.
"זה יפה לך." החמיאה.
זה לא עוזר לסומק!
האדמתי יותר ויותר, עד שצלצול הטלפון שלי הפריע לשיחה שלנו. הסתכלתי עליה והיא על הטלפון שלי. "כדאי שאלך עכשיו... נתראה בכיתה שבוע הבא." השיעורים להיום הסתיימו, ואני סתם נשארתי כאן יותר מידי זמן. התקדמתי לכיוון הדלת עם התיק על הגב.
"חכי, המשחה שלך-" שמעתי אותה מאחור.
"זה בסדר," פתחתי את הדלת והבטתי בה מאחוריי, "תשמרי אותה, כדי שניפגש שוב." חייכתי.
היא חייכה חזרה, חיוך גדול עם שיניים מושלמות. "איך קוראים לך?"
"אן,"
"בטוח ניפגש שוב, את לא משאירה לי ברירה אלא להיות חייבת לך."