השקט שלנו

פרק 9

חוק מס עשר:
חייבים להיות אמיצים לפעמים, למרות הקושי והפחד שמנסים להכריע את ההחלטה לפנינו.
נ.מ - אן גריי:

הטלפון שלי מהבהב בהתראה של הודעה כשראשי קבור עמוק באסלה. לא היו בי כוחות להרים את ידי כדי לבדוק. החדרתי אצבע לפי, עמוק... אבל לא הצלחתי להמשיך להקיא. השתעלתי וניגבתי את פי בנייר. "אוף!" התייפחתי בבכי והיכיתי את האסלה.
הטלפון צלצל.
"לא, אני לא עונה!" הבטתי בטלפון שעל השיש, ממש מעל ראשי. נעמדתי והסתכלתי על עצמי במראה, בוהה בדמות המבולגנת, המשוגעת והמגעילה שמחזירה לי מבט מתעב.
מתחת לעיניי שקיות שחורות, שיערי השטני פרוע ברעמה ועל חולצתי כתמים של קיא.
הטלפון צלצל שוב.
הפכתי אותו ומספר לא מזוהה גרם לי לכווץ את גבותיי. "אני שונאת אנשים," מלמלתי, החלקתי את ידי על המסך ושמתי על רמקול.
"הלו?" פשטתי את חולצתי ולקחתי חולצה לבנה חדשה.
"למה את לא עונה לי להודעות?" קול שקט וקודר נשמע.
פערתי את עיניי, זעזוע חלף בגופי.
שיט!
"סבסטיאן?! למה אתה מתקשר אליי?" השתחלתי לתוך החולצה במהרה כמעט כאילו הוא היה כאן וצפה בי.
הרגשתי חשופה מידי.
"אני מתקשר כדי לומר לך שאני פאקינג פה בחוץ, ואני מסיע אותך לעבודה היום."
מה לעזאזל?
"מה?!" צווחתי ומיהרתי לשים ג'ינס רחב. נלחמתי איתו כדי שיעלה מעל הירכיים, ולבסוף סגרתי אותו באצבעות רועדות. "אני לא נוסעת איתך, אני נוסעת באוטובוס." השבתי.
אין מצב שאני מוסעת איתו. הוא אולי הציל אותי, אבל אנחנו לא יכולים להיות יחד ברכב. זה יהיה נוראי, ואני אפילו לא יודעת למה.
קול צחוקו גורם לחוסר הביטחון שלי מול המראה להתעצם. "לא זכור לי ששאלתי. את עובדת אצלי, אז קחי ת'תחת שלך לרכב שלי ובואי נלך." אמר בכעס. "את מוכנה, נכון?"
"אני..." בלעתי את רוקי, "לא, לא ממש."
"לעזאזל." נהם, נשמע כאילו הכה את ההגה.
"למה אתה כל-כך כועס? אני לא ידעתי... מצטערת." לחשתי, לקחתי את הקונסילר ומיהרתי להסתיר את הכהויות מתחת לעיניים.
"לא משנה, אני מחכה לך כאן. תלבשי משהו מתאים לבר. את לא נשארת ללילה אז משהו פשוט."
וואו, ברצינות? לא חשבתי שהוא עד כדי כך מזלזל בי.
"אני לא ילדה בת עשר, יכולתי להסיק את זה לבד. חוץ מזה, אני סטודנטית, מה ציפית שאלבש?" סתמי את הפה... מה את עושה?!
הסמקתי עד שורשי שיערי מהעקיצה הקטנה שלי, ומיהרתי להמשיך בארגוניי תוך כדי. עיגלתי את ריסיי ושמתי מסקרה.
"את רוצה שאספר לך מה דמיינתי שתלבשי?" שואל בקול משועשע.
בראשי זה נשמע אחרת לגמרי. הוא לא יכול או מסוגל לדמיין אותי בקטע כזה, וזה ברור לי - אך עדיין דמיינתי איך אני ניגשת אליו, שמה את כפי בכף ידו ומסתובבת כדי להראות לו את השמלה הקצרצרה שלי כשאני צמודה מאוד לגופו.
"אני די בטוחה שדיברתי על הציפיות שלך, יש לך בעיה קשה בהבנת הנשמע." חייכתי לעצמי מול המראה, שמתי סומק עדין על לחיי וקצה אפי, ומיהרתי לסרק את שיערי.
סבסטיאן שותק לרגע, ואז לוחש בקול נמוך וזר, "דמיינתי דברים שאת לא רוצה לדעת, אן הקטנה. אבל אתן לך להמשיך לחשוב שיש לי בעיה בהבנת הנשמע."
אני קופאת באמצע לבישת ז'קט העור שלי ומביטה במסך הטלפון כאילו עומד לקפוץ משק ג'וק.
הוא דמיין... אותי? איך הוא דמיין אותי? מה עשיתי שם? זה היה מיני, סקסי ומלא מגע לוהט כמו שאני רוצה לדמיין או שזה היה חביב, עדין ומרוחק?
"א-אתה דמיינת אותי?" אני לוחשת בקול המום, קפואה במקומי כמו פסל, "באיזה מובן? למה אתה מתכוון? אתה רוצה או-"
"או שאת יוצאת או שאני הולך, אן. אין לי זמן למחשבות שלך ולפטפוטים האלה." קוטע אותי בגסות וקול שונה לגמרי מהקול הקודם שלו, שנשמע כאילו יצא מגבר אחר, גבר רגיש, אוהב וחרמן בטירוף.
"בסדר, בסדר! אני עוד שנייה יוצאת. קצת סבלנות!" מלמלתי בזעף בלתי נשלט, כל גופי רוטט במחשבה על שנינו צמודים אחד לשני, טורפים אחד את השני בתשוקה חסרת גבולות ומזדיינים בפעם הראשונה שלי -
חטפתי את הטלפון בזריזות ויצאתי לסלון. אני חייבת משהו שישנה את הריח בפה שלי, כי אין לי מושג אם נשאר ריח מהקיא. אני לוקחת חפיסת מסטיק לתיק, שמה אחד בפי וממהרת לצאת לרכב של סבסטיאן. אני נועלת את הדלת של הדירה, מסתובבת ומחפשת את הרכב שלו.