השקט שלנו

פרק 6

חוק מס שש:
תציצו מסביב לפני שאתם מאפשרים לאנשים להכנס.
נ.מ - אן גריי:

אין דרך להסביר את כמות האושר שמתפשטת בכל גופי ברגעים אלו. כאילו העולם נצבע בוורוד, והכל מואר. בחיים, אף פעם, לעולם לא חשבתי על האפשרות שיהיה לי בית משלי!
תמיד גרתי אצל הוריי והייתי תלויה בהם. ולא שזה לא היה טוב, הם מקסימים, אוהבים ומכילים. אימא שלי דואגת לי ואוהבת בכל ליבה, ואבא שלי הוא כמו החבר הכי טוב ושומר הראש שלי.
אבל לא זכיתי לפרטיות כזו.
אחרי השיחה שהייתה לי ולקונור על כך שרב עם חברה שלו, הוא נרגע ואמר לי שאם אני רוצה עצמאות, עבודה ובולשיט ששייך רק לי - אז אני יכולה לספר להורים. הם רק רוצים בטובתי.
הוא צדק, כמובן.
עכשיו אני עומדת מול הדלת של הדירה החדשה שלי. בית שכולו שלי, שבו אני אוכל לשבת לנוח מבלי לקבל הערות, מבלי לחייך למישהו שעובר כשאני צופה בטלוויזיה, או לרדת בלילה אל המקרר ולגלות שאכלו לי את האוכל שנותר.
הכל יהיה שלי.
אני לוקחת נשימה עמוקה, ידי משתלבת ונתלית על זרועו של קונור והשנייה אוחזת חזק במפתח הקטן.
זה לא בית גדול אלא סתם עוד דירה מושכרת... אבל זו הדירה הראשונה שלי! היא קטנה, מבחוץ רואים שהיא חדשה ושופצה לא מזמן. מעניין מה מחכה לי בפנים. רק המחשבה משמחת אותי וגורמת לי לקפץ.
"קדימה, תפתחי או שנקפא כאן למוות." קונור מנער אותי מהזרוע ומסתכל על המפתח כאילו עומד לגנוב לי אותו.
"בלי לחץ, סבלנות." אני צועדת לכיוון הדלת, מכניסה את המפתח ומסובבת. "אתה קולט מה קורה כאן?!" אני לוחשת חרישית, קופצת במקומי בשקט.
"זו רק דירה!" מזעיף את פניו ומגלגל עיניים. "מה כבר תעשי שם? תשתעממי למוות?"
"אולי אביא בחורים להעביר לצדם את הלילה?״" אני קורצת לו בערמומיות כשאני פותחת את הדלת, מוציאה את המפתח ונכנסת לדירה היפה שלי.
קונור מגחך, "בטח. בחורים. אבא ואני לא נאפשר לזה לקרות, אז אין לך סיכוי. תחשבי על מזימה חדשה."
אני מביטה בדירה במבט המום ומשותק. קולו של קונור הרחק מראשי כשאני מסתכלת עליה.
כשנכנסים נמצאים בסלון, הספות עשויות מעור בצבע שחור, ומחוברות אחת לשנייה. הטלוויזיה ליד הכניסה, ווילון גדול בצבע לבן ליד. אחרי הסלון יש דלת עץ של חדר השינה, ומצד ימין לה המטבח. המקרר לבן ומבריק, נראה חדש. השיש בצבע שחור עם נצנצים יפים.
"השטויות שיוצאות לך מהפה לא מעניינות אותי, תסתכל על זה." אני פורשת את ידיי לצדדים ומעבירה מבטים חוזרים על הדירה.
"כן, דירה יפה. עכשיו בואי נביא את הדברים שלך." מניח את ידו על כתפי ומושך אותי החוצה.
אנחנו יוצאים אל הרכב. הוא פותח את הבגאז׳ ומוציא משם שתי מזוודות גדולות בצבע שחור.
"על מה רבת עם אנה?" אני שואלת באגביות וגוררת את המזוודה שלי פנימה.
קונור נאנח ומניד בראשו, "עזבי, זה לא מתאים שאספר."
"למה לא? אני אחותך הגדולה, הכי מתאים שתספר ותתייעץ איתי."
קצת מעציב שהוא לא מרשה לעצמו לשתף אותי ברגשות שלו. אולי זה עניין פרטי, אבל אני רוצה גם להרגיש חלק.
הקשר ביני לבין קונור מסובך, ומלא ברגשות מעורבים. קונור מסתיר את זה שהוא לא אוהב את העובדה שאני חלק מהמשפחה, ושאני לוקחת תשומת לב מההורים. אנחנו מתחרים על דברים כל החיים והמרוץ לא יעצור אף פעם... אך אנחנו תמיד נהיה אחים.
"אני יודע... זה פשוט, אנה היא-" הוא עוצר כשאנחנו נעמדים מול הדלת, כאילו לא מוצא את המילים הנכונות. "היא חסרת טאקט ולא חושבת על אחרים כשהיא מדברת." חותם את העניין.
אני בולעת את רוקי ופונה אליו עם כל גופי, מביטה בו בעיניים חושדות וגבות מכווצות. "זה-זה קשור לערב ההוא?" אני לוחשת, אצבעותיי מתהדקות על ידית המזוודה עד שזה כואב.
הערב שבו היא אמרה שאני שמנה שרוצה לרדת במשקל. לא אשכח את הרגע הזה, אבל אני לא אמורה להיות הסיבה שאחי הקטן נפרד מהחברה שלו. לעולם לא אהיה ואסרב לכך בכל כוחי.
"שמעת את זה?" שואל בהשתאות, עוזב את המזוודה ומתקדם אליי, תופס את זרועי שאוחזת במזוודה.
אני מהנהנת בגרון חנוק, מרגישה שאני עומדת לבכות בעוד רגע. רצון עז לברוח ולהיכנס לדירה גורם לשרירי להידרך, אך מבטו העצוב של קונור גורם לי לעצור.
"באותו ערב היא התנהגה כמו ילדה קטנה ושטחית. את יודעת את זה. לא יכולתי לתת למה שהיא אמרה לעבור בשקט, ואולי אני לא סובל אותך לפעמים... אבל זה לא מבטל אותך כאחותי. בת הזוג שלי צריכה לכבד אותך."
המילים שלו- הן נשמעות מרגשות ואמורות לחדור לליבי, אבל הן לא נכונות. הלוואי והוא היה צודק.
"לא," אני מנידה בראשי, "אתה אוהב אותה, ראיתי את כל המבטים שאתה שולח אליה, איך שאתה מתנהג לידה ומצפה לכל פגישה שלכם. אתה לא תריב איתה בגלל שהיא העירה על המשקל שלי!" אני מתרחקת ממנו.
"זה לא פאקינג עניינך!" וריד מתבלט במצחו והוא הופך לאדום מסערת הרגשות. "אנה לא הייתה צריכה לרכל עלייך ככה או להעיר על הגוף שלך, וזה לא יקרה שוב. אני אוודא. את יכולה להיות גם במשקל של שתי פרות, ועדיין תהיי בן אדם שמגיע לו כבוד בסיסי!"
אני בולעת את רוקי, מביטה בו בעיניים מלאות דמעות ומסרבת להפנים את דבריו.
זה שקר. לא קבלתי כבוד כזה מעולם, המשקל שלי הוא הדבר היחידי שרואים בי.
אני מגעילה, לא מתאימה, לא צריכה להיות כאן.
"תשלח לה הודעה. תגיד לה שאתה מתנצל." אני פוקדת, "אתה תשנה את דעתך, שנינו יודעים את זה. אל תשחק אותה אח דואג ואוהב עכשיו, ואז מול ההורים תפנה לי את הגב." אני מושכת באפי ומנגבת דמעה ארורה מלחי.
קונור נושך את שפתו התחתונה ומרכין את ראשו, לא מביט בי עוד. "חבל שזה מה שאת חושבת, שאת לא מנסה להבין למה אני...- לא משנה. אל תטרחי." הוא ממלמל עוד כמה דברים, אבל אני לא מצליחה להבין אותם מרוב שהוא כועס. "דבר אחרון," הוא מתייצב שוב, ומביט לי בעיניים במבט אטום. "אל תיעלמי להורים כי קיבלת את הדירה הזו, תבואי לבקר אותנו." מסיים, מסתובב וטורק את הבגאז'.
"קונור!" אני רוקעת ברגלי וצועקת בחוסר אונים. אין לי מה לומר לו. מזג האוויר מתחיל להיות קר אפילו יותר, והרוח מעיפה את שיערי השטני על פניי.
קונור לא מוסיף עוד מילה ונכנס לרכבו, מניע במהרה כאילו בורח ונוסע מהדירה שלי.

****

תחושות של בדידות לא זרות לי, אבל היום הן זוחלות מתחת לעורי. תחושה של קור צורב מתמקמת על חזי, כמעט מפריעה לי לנשום. אני מתעטפת בשמיכת צמר רכה ומתחבאת מהשדים שלי, אבל הם במוחי. אני מוקפת ומוצפת בדמעות. הטלוויזיה משדרת עוד פרק מהסדרה האהובה עליי ״הרופא הטוב״, ובקבוק המים שלי מתחיל להיגמר. היה לי חשק עז לגלידה, אבל זה רק יחמיר את המצב, אז לא הרשתי לעצמי.
דפיקה על דלת הדירה גורמת לי לכווץ את גבותיי ולקום על רגליי. אני מנגבת את הדמעות בשמיכה, בתנועות עדינות שלא יהפכו את עורי הבהיר לאדום, ומתקדמת אל הדלת.
"הלוואי שזה קונור..." אני ממלמלת לעצמי, מעבירה יד בשיערי, ומרגישה את החשש גועה בי. אני פותחת את הדלת בעדינות, עד הסוף.
אני לא מספיקה להרים את עיניי וכבר ידיים גדולות תופסות בכתפיי ומעיפות אותי החוצה בעוצמה. אני מתגלגלת על המדרכה מחוץ לביתי, מאבדת קשר עם מה שנמצא למעלה ולמטה. ראשי נחבט וכך גם צלעותיי, ידיי מגינות על פניי עד שמגף כבד עוצר אותי בכך שדורך על בטני. עיניי נעצמות בחוזקה וצרחת אימים נפלטת מפי. "כדאי לך לגלות לי כל מה שאת יודעת על הקאפו, או על המאפיה המחורבנת שלך." שליפת האולר שלו כמעט גרמה לעיניי להתגלגל לאחור.
לעזאזל... חבל שלא הסתכלתי בעינית הדלת לפני שפתחתי אותה.