השקט שלנו

פרק 1

חוק מס׳ שתיים:
לעולם אל תאחרי לעבודה ביום השני שלך!
נ.מ - אן גריי:

"מתוקה, תעבירי לי את המלח." אימא קוראת לי מהצד השני של השולחן ומצביעה על המלח.
אני מחייכת אליה בחום ומעבירה לה את המלח ואת הסלט האהוב עליה.
אנחנו באמצע ארוחת ערב, הצלחת שלי ריקה, והשולחן מלא באהובי ליבי... ותוספת זרה. אחי הקטן קונור, שהוא לא קשר דם שלי, יושב מולי כשלצדו החברה שלו, אנה. הם ביחד כבר שנתיים שלמות, וזה מדהים בעיניי, אם כי לפעמים אני מקנאה בו. ההורים שלי יושבים אחד ליד השני, מביטים בפלרטטנות כשחושבים שלא שמים לב אליהם וקורצים אחד לשני.
ההורים שלי הם אנשים מיוחדים מאוד, אבל לא תמיד זה בא לטובתי. אימא שלי היא עורכת דין, אחת המדהימות בניו יורק. אבא שלי שוטר - וזה נורא. הם שומרים עליי כאילו שאני הגוזל שלהם, אבל למעשה, אני לא באמת הבת שלהם.
"מה תעשו בנוגע לעבודה בביולוגיה, קונור? אני לא רוצה שתפספס את מועד ההגשה." אימא לוחצת על קונור ומכניסה לפיה את המזלג עם הבשר.
קונור מגלגל את עיניו בזעף קל, "אימא, אל תהיי כזו מלחיצה. מועד ההגשה הוא בעוד חודש שלם. יש לנו זמן." הוא שולח מבט אוהב לאנה ולוחץ את ידה על השולחן כסימן לחיבה.
"אמרת את זה גם בפעם הקודמת," אבא שלי מעיר בשעשוע וחותך לעצמו עוד עוף. "אין ספק שאימא לא מאמינה לך, תעבוד על השקרים שלך טוב יותר לפעם הבאה."
ההורים שלי הם הדבר הכי טוב שקרה לי. האבא הביולוגי שלי מבוגר מידי כדי לדאוג לי, וגם הסתבך המון עם החוק.
"אני מאמינה שהם מסתדרים, אין צורך להתערב להם." אני מעירה בצחקוק ונשענת לאחור כשידי על בטני. בכל הכנות, יש לי בחילה רק מלראות את אבא שלי לועס את העוף שלו.
"ואיך הולך לך בלימודים?" מתפרצת אימא בקול צוהל.
"לא היית צריכה להתערב." קונור מניד בראשו ומחניק גיחוך.
אנה צוחקת אחריו בקולות מרגיזים, מלטפת את זרועו של קונור ומביטה בו באהבה עיוורת.
אימא שלי כל-כך התלהבה כשהתקבלתי ללימודים לרפואה. היא חיכתה שאצא בהצהרת כוונות לגבי העתיד שלי ואני פשוט לא ידעתי מה אני רוצה. אז הפתרון שלי היה לכוון הכי גבוה שאפשר.
אעשה הכל כדי שיפסיקו ללחוץ עליי.
"הולך מעולה בינתיים. טיפה קשה, לפעמים יש דברים מורכבים, אבל אני מצליחה." אני אומרת בביטחון. הציונים שלי בשמיים, וזה מספק אותי כרגע.
"ברור שאת מצליחה, את חלק מהמשפחה שלנו, ואנחנו גאונים." העיר קונור.
זו הייתה הדרך שלו להגיד, ברמז עבה - את לא קשורה באמת למשפחת רוסו.
אני אוהבת את קונור, והוא האח הכי טוב שיכולתי לבקש, אבל הוא מקנא בי כמו שאני בו. שנינו יודעים את זה, והתחרות זוחלת מתחת לעורנו.
"היא גאונה בזכות עצמה, הנסיכה שלי." אבא מותח את גופו לכיווני ומנשק את מצחי.
איכס, העוף! הריח של האוכל שיוצא מהפה שלו. כל ארוחת הערב הזאת.
הבטן שלי התכווצה לרגע, והייתי צריכה לכווץ את השרירים בכוח כדי לא לרוץ לשירותים.
"היה מאוד טעים, אימא. תודה רבה, אבל אני חושבת שזה הזמן שלי לעלות לחדר וללמוד." אמרתי בקול מנומס ודחפתי את הכיסא לאחור. "מה, ככה מהר?" אימא הרימה את קולה בבהלה, "אבל לא הכנסת כלום לפה!"
"בטח שכן, האוכל שלך הכי טעים בעולם. אכלתי הרבה מהעוף." העוף לא מתובל, אז היא לא תוכל להגיד שאני משקרת כי אין לכלוך על הצלחת.
אימא מעבירה יד בשיערה הבלונדיני והארוך, עוצמת עיניים רגע לפניי שמביטה בי במבט חשדני. "מה שתגידי. אני יודעת שאת מחמיאה לאוכל שלי כדי להתחמק מהשאלות שלי, אבל במוקדם או במאוחר אני-"
"מספיק, ריילי. אין צורך לנזוף בה." התערב אבא בקול נוקשה והניח את כף ידו על כתפה של אימא. "לכי ללמוד, נסיכה. בהצלחה."
תודה לאל.
קמתי מהשולחן והלכתי הליכה מהירה, כמעט רצתי. תפסתי את המעקה השחור ועליתי בניסיון להיראות מלאת שליטה, אך הלסת שלי החלה לרעוד מרוב שנלחמתי ברפלקס ההקאה.
אני צריכה ללכת לעבודה בדחיפות, לפני שאאחר, ככה שיהיה טוב להקיא לפני.
ברגע שפתחתי את הדלת לחדר שלי, נעצרתי לקול הלחישה של אנה בקומה למטה. "אל תכעסי עליה, ריילי. ברור שהיא רוצה לרדת קצת במשקל, אולי מעירים לה על זה בכיתה."
אני שונאת אותה, אני שונאת-

סגרתי את הדלת בידיים רוטטות ורצתי לשירותים בכל כוחותיי. לפתי את גרוני השורף ונחתי על האסלה בהתנגשות, הלסת שלי לא בשליטתי עוד. תחושת הגועל מעצמי כבשה כל מחשבה טובה, כל חיוך שמח, כל דבר טוב בי.
אני נוראית.
דמעות רותחות עלו לעיניי וכל גופי איבד שליטה. הקאתי נוזלים, ללא אוכל בכלל.
מגעילה.
הצלחתי והתאפקתי לא לאכול לאורך כל היום מאז אתמול בלילה, עצרתי את עצמי.
נכון, זה לא בריא. כמות הפעמים ששמעתי את המשפט הזה בחיי היא כמות שאי אפשר לספור על עשר או חמישים אצבעות. אסור להפסיק לאכול, זה יוביל אותך רק לאנורקסיה.
אבל הדיאטות לא עובדות על הגוף השמן שלי, ונמאס לי לחפש פתרון קסם.
אני רוצה להיות נורמאלית, יפה, סקסית!
לא רק עוד בחורה יפהפייה, חיננית.
יש לך חיוך מהפנט.
זה לעולם לא יהיה מספיק בשבילי.
כשסיימתי להקיא את כל מה שיכולתי להוציא מהגוף שלי, שטפתי את הפה והתלבשתי בבגדי עבודה.
כמה שפחות צמוד, כמה שפחות חשדני.
רטט של הודעה מהטלפון שעל המיטה גרם לי לקפוץ בבהלה ולהניח יד על חזי. רצתי אל הטלפון.
הבוס ראסל: איפה את??? רק היום השני שלך לעבודה ואת מאחרת?!
ראסל הוא הבחור המבוגר שמנהל את המועדון וחייל של המאפיה. הוא נחמד מאוד, לפעמים קשה להבין את ההומור שלו, אבל הוא בוס טוב.
אני: אני כבר שם, חכה לי.