השקט שלנו

פרק 13

חוק מספד ארבע עשרה:
לא מנשקים בחורה שבוכה מעצב, זה לא יגמר טוב.
נ.מ - אן גריי:

שפתיו החמות נלחצות חזק על שפתיי, גופו כל-כך קרוב אליי שאני לא יכולה לנשום. אני מריחה אותו, ריח שאזכור לנצח, גברי וחריף. שריריו מתוחים וחזקים, בעיקר באזור החזה. אני מניחה את ידיי על חזהו ונועצת בו את ציפורניי בכוח, מושכת אותו קרוב יותר.
הוא לא מעז להכניס את לשונו לפי, ושפתיו נעולות על שפתיי. הוא מנסה להתרחק ממני, מניח יד על מותני ודוחף מעט -
אני לא נותנת לו להפריד בינינו.
הראש שלי מלא ערפל ואני לא קולטת דבר בזרועותיו, שבויה שלו לחלוטין. אני מחדירה את לשוני לתוך פיו וטועמת את טעם הלאפה עם הטחינה והבשר, וזה רק גורם לי להיצמד יותר חזק, לדרוש יותר - ידי עולה אל שיערו ומושכת.
הוא נוהם בחייתיות שמקפיצה את כולי, מרעידה אותי. כף ידו מחבקת את גבי, ממש מעל התחת. הוא מרים אותי על מותניו ודוחק אותי לקיר הלבן של בית החולים. כפות ידיו החזקות והגדולות חופנות את ירכיי וגרומות למפשעה שלי לפעום.
"פאק-" קולו הצרוד נשמע רווי תשוקה וכאוס כשאני עוטפת אותו ברגליי ומסתערת על פיו החם.
אנחנו מתנשקים כאילו נאבד אחד את השני בעוד דקות ספורות, נלחמים בשליטה, אך זה לא נמשך עוד.
סבסטיאן מנתק את פיו משלי ומתנשף, עיניו הכחולות כמו ים סוער מדברות אליי, המומות ופעורות, אך מלאות צורך עז.
אני ממתנשמת בכבדות ומניחה את ידי על שפתיי האדומות. "סבסטיאן?" אני לוחשת בצרידות. הדמעות עדיין מרטיבות את פניי, אך מפסיקות לזלוג. אני מרגישה כאילו אין כלום חוץ מכאן ועכשיו. סבסטיאן הופך להיות כל העולם שלי בזכות שפתיו על שלי.
"זה לא היה צריך לקרות," ממלמל לעצמו, משפיל את מבטו אל המחשוף שלי, סורק אותו ומניח עליו את מצחו. אני שוכחת מכל חוסר ביטחון כשהוא חופן כך את גופי, עוטף אותי בתשוקה שלא חוויתי מעולם.
"מה עשינו?" אני מתחילה לעכל את הסיטואציה, וזה באמת לא בסדר. אני רוצה לשמור את העבודה שלי בבר, ואם הוא שנא אותי לפני זה כלום לעומת עכשיו. מההתחלה עוד רציתי לשכב עם סבסטיאן, אבל זו חציית גבול.
לשכב עם הבוס שלי?
"אנחנו צריכים לבדוק מה קורה עם קונור..." אני מכחכחת בגרוני והודפת אותו מהכתפיים.
הוא מהדק את אחיזתו בירכיי, ונועץ אותי לקיר. עיניו המלאות ברגשות מתנגשות בשלי כשהוא לופת את לסתי ומצמיד את מצחנו. "את לא תספרי לאף אחד על זה," לוחש, האיום מזדחל לקולו ומצמרר אותי.
"אחרת מה?" אני מביטה בו ברוך ומניחה את ידי על ידו שאוחזת בפניי.
"אפטר אותך. אסור שהקאפו ידע על זה, וגם לא אביך. זה יישאר בינינו." מתרחק ממני בבת אחת ומפנה לי את גבו.
אני נעמדת על רגליי, כף ידי על הקיר כדי שלא ארעד ואפול. אני לא מרגישה כלום מרוב רצון לקפוץ עליו. "אתה נשקת אותי..." אני לוחשת. אני צודקת, הוא התחיל, אז אני לא אשמה.
הוא עם היד על הידית, עוצם עיניים ונושף. "נישקת אותי חזרה." מעיר, פותח את הדלת ויוצא, צועד לעבר המעלית כשידו בשיערו, ואז הוא נעלם.
כאילו כלום לא קרה והוא לא טרף אותי וניסה לתבוע אותי לעצמו בשפתיו החמות.
הוא נראה אבוד לגמרי, ואני מניחה שזו לגמרי באשמתי. הוא רק רצה לעזור לי, וגרמתי לו להסתבך עם הבוס שלו כי אני לא יציבה רגשית.