השקט שלנו

פרק 4

חוק מס׳ חמש:
תהנו מאלכוהול לבד, אולי הגבר החתיך בבר ירצה לקחת אתכן הביתה.
נ.מ - אן גריי:

תחושת הדחייה מעולם לא הייתה מרה כל-כך.
"מי ידע שאלכוהול זה טעים?" אני מרימה הרמתי את הכוס שלי גבוה-גבוה, ומצביעה בעזרתה על ראסל. הרגשתי כאילו העולם שלי רועד כי רציתי נואשות את עבודת הברמן המחורבנת והוא פשוט סירב. ידעתי שהמקום ייתן לי בריחה מהמשפחה שלי.
"זה טעים רק לאנשים שרגילים לזה, אן. אנשים שיודעים איך לשתות נכון, ולא לילדות שלא ניסו בחיים." מגחך, לוקח בקבוק גדול עשוי מברזל ומתחיל לשקשק מולי בכוח.
"אולי תיתן לי להיכנס לעמדה בכל זאת?" חייכתי אליו חיוך מתקתק. תחושת דחיפות זרמה בעורקיי.
אני רוצה להתחיל את העבודה!! כמעט עשיתי את זה לפני שסבסטיאן שלח אותי למשרד המחורבן שלו.
"לא. הבוס שלח לי במפורש הוראות, ואין לי שום אינטרס להכעיס אותו עבורך."
"הוא שלח לך הודעה, הפרצוף תחת הזה?"
ראסל פוער עליי עיניים, מזדעזע בכל ליבו. "אל תדברי ככה!" נוזף בי.
"אתה יודע שזה נכון." משכתי בכתפיי, "תמזוג לי עוד."
"את לא חמודה כשאת שיכורה," בחן אותי כאילו הוא מעריך אותי שוב, ואז לקח בזריזות את הכוס מידי ומילא אותה בנוזל שקוף.
הנחתי את מצחי על הבר ועצמתי עיניים, השקט שרר בי ולרגע לא חשבתי על איך אני נראית בעיניי אחרים - אך ההרגשה לא נמשכה ליותר מדקה ארורה.
הרגשתי רטט של הודעה מהכיס שלי, הכנסתי את ידי לכיס והוצאתי באיטיות.
זה בטח אבא ששולח לי הודעה לבדוק איך אני מרגישה אחרי מה שהיה בארוחה... גם הוא שם לב להרגלי התזונה שלי. אני חייבת ללמוד להסתיר את זה.
מעולם לא העזתי לחשוב באמת על העובדה שהוא לא אבא שלי, כי הוא כל העולם שלי. בתור ילדה קטנה הוא היה שם לצדי תמיד, בעוד אחרים סלדו ממני. זה לא רק עניין של עודף משקל וידעתי שזה יותר מזה. הייתי שונה בהתנהגות שלי איתם. באיזשהו מקום בתוכי, אני לא מאמינה שהם מסוגלים לא להיגעל ממני. אני לא יפה כמו האימא המאמצת שלי או כמו חברה של קונור. השיער שלי לא בלונדיני ולא שחור או חום, הוא שָטֶני... ולא בריא בכלל. הקצוות המפוצלים שניסיתי לטפל בהם לא עוברים, ושיערי כל-כך קצר...
אני מנערת את ראשי, מזדקפת ומוציאה את הטלפון.
קונור: לאן נעלמת?
שיט, אסור שהוא יספר להורים.
אני: אני תכף חוזרת, הלכתי לקחת משהו מחברה.
קונור: אני מחכה לך בחדר שלך. אנה הלכה הביתה בגלל שרבנו, אני צריך שתגיעי.
הוא צריך אותי?!
ליבי האיץ את פעימותיו. קונור צריך אותי... אז למה אני עוד מרוחה על הבר הזה?
התכוונתי לקום, אך סחרחורת חזקה גרמה לי להישען על הבר עוד.

"את צריכה עזרה לצאת מכאן, ילדה?"
חשקתי את שיניי בזעם למשמע הקול שלו.
לא רציתי לראות אותו שוב - אבל גם פחדתי ממנו למוות. הוא ישב מולי במשרד המפואר שלו - שהיה קפוא עם ריח מחשיד של אקונומיקה - והביט בי כמו השטן. חשבתי שאני אמות שם.
אני מרימה אליו את עיניי, נמצאת בחצי הדרך לרדת מהכיסא . "ואתה תעזור לי?" שאלתי בקול עדין.
אני רוצה לתקוף אותו כל-כך, אבל מתקפלת מולו.
סבסטיאן מעביר יד על זיפיו הבהירים ומותח את צווארו, מביט בי במבט בוחן וסקרן, לשם שינוי.
אני מתאפקת לא להסיט את מבטי מעיני הקרח שלו ולבחון את שרירי צווארו, כי הם פאקינג בולטים, ונמצאים שנייה ממני.
"אני אולי לא רוצה שתעבדי כאן, אבל זה לא אומר שאתן לך ליפול בדרך החוצה כמו זונה." אומר, מניח את כף ידו המקועקעת בגבה על הבר וכולא אותי בינו לבין הכיסא.
אני בולעת את רוקי ומכווצת את גבותיי. "אני לא זונה, להפך." הרמתי את אצבעי אליו והקשתי על מצחו, "אני טהורה כמו פאקינג מריה הקדושה, אדון פרצוף תחת." ניסיתי להכאיב לו באצבעותיי, אך זה הלך עקום למדי.
צל של חיוך מגחך עלה בזווית פיו, "פרצוף תחת, הא?" קולו יורד לכדי לחישה באופן אינטימי שגורם לי להסמיק, "לפי הרעידות של היד שלך, מריה הקדושה, את ממש נמשכת לפרצוף שלי."
מניאק!!!
פערתי את פי בהלם מהמילים שלו. "אני?! ממש, ממש, ממש לא!"
אף פעם לא חוויתי משיכה לגבר כמו שחברות בתיכון היו מספרות לי עליה. כולן אומרות שהן מרגישות את זה בין הרגליים, אבל אני תמיד רציתי יותר מסתם סקס.
זה השתנה בחודש האחרון.
החלטתי לבוא לעבודה הזאת ולוותר על ההחלטה המטופשת שעשיתי - למצוא בן זוג שאוהב אותי כדי שייקח את בתוליי ואהיה שלמה עם זה.
סבסטיאן מניח את ידו על כתפי ורוכן אליי.
לעזאזל, הוא גבוה מידי וזה הורג את הצוואר שלי.
"היית רוצה שהתחת שלך יהיה על הפרצוף שלי, הפרצוף שאת כל-כך לא נמשכת אליו?"
תהרגו אותי.
אם העיניים שלי יכלו להתגלגל כרגע על הרצפה, זה מה שהיה קורה. וליבי? נראה לי שהוא נעקר מחזי מרוב שאני בהלם.
"א-אתה! אני פשוט-" הנדתי בראשי והרגשתי כאילו לשוני נרדמת בתוך פי ומתפוגגת לה.
סבסטיאן צוחק, חיוך יפהפה נמתח על שפתיו העבות. הוא חתיך כל-כך שאני מאבדת את מעט היציבות שנשארה לי אחרי האלכוהול ששתיתי.
"את חסרת תקנה, ילדה. בואי, אני אקח אותך הביתה." ידו השנייה נחה על גבי התחתון ומחליקה אותי מהכיסא לעמידה.
היד שלו נוגעת בי-
וזה לגמרי בסדר מבחינתי, אפילו נעים בצורה מפתיעה.
העולם השתגע מולי לרגע ארוך, הסתחרר כאילו עפתי לירח ונחתי כאן חזרה, וראיתי את כל הצבעים של אורות המועדון בצורה מטושטשת.
ידיי עולות לחזהו, יחד עם הטלפון שאני אוחזת, והגוף שלי מחפש נואשות להתייצב על הקרקע.
"אתה מוזר," אני ממלמלת ועוצמת עיניים חזק כדי להעלים את הסחרחרות.
"אני לא מוזר, את פשוט שיכורה. שתית פעם בכלל?" הוא מתרחק מעט מגופי, תומך בי כדי שאלך ישר ומוביל אותנו מסביב לרחבה.
אני מנידה בראשי, "ראסל נתן לי לשתות, אולי כדאי שתרביץ לו שוב." הנהנתי ברצינות, "הוא הציק לי נוראאא! בכל פעם שנהניתי מהחרא הזה שאנשים זקנים, מעל גיל עשרים ואחת שותים, הוא הזכיר לי שאני קטינה. לא אכפת לי!" הנדתי בראשי וניסיתי לצעוד בלי העזרה שלו.
זה לא הלך טוב.
רגע לפני שהתגלגלתי על הראש, הוא עצר אותי. הסתכלתי עם הרצפה הקרובה בעיניים מזוגגות ומבוהלות, כאילו היא הסוף שלי.
יכולתי לדמיין את האף שלי נשבר מהנפילה, ובחילה מהשמחות עלתה בגרוני.
"בזהירות, את לא תצליחי לבד." זרועו השרירית והחמה נכרכת סביב בטני והוא עוטף אותי, נצמד אליי מאחור ומוביל אותי ליציאה. "פעם הבאה שאת רוצה לשתות, לכי עם מישהו בוגר. את לא יכולה לבד." אמר ברצינות.
הזעפתי את פניי ובהיתי בקו הלסת שלו מלמטה.
כל-כך סקסי...
ברגע שיצאנו, האוויר הקריר של ניו יורק הכה בפניי והעיף את שיערי.
"אני שונאת קור," מלמלתי.
"הרכב שלי נמצא מאחור, בואי." התכוון למשוך אותי לצד השני, אך תפסתי את זרועו והנדתי בראשי. הכאב ראש הפך לבלתי נסבל.
"אני צריכה להקיא, עכשיו."
הבעה מוזרה עלתה על פניו של סבסטיאן. למה הוא מביט בי כאילו הוא מודאג לשלומי בכל רגע מזויין? הוא פגש אותי רק היום, וישר התחיל ברגל שמאל את השיחה שלנו.
"בואי," מושך אותי בכל זאת לכיוון הרכב שלו.