השקט שלנו

פרק 8

חוק מס תשע:
תזיינו כשאתם מתוסכלים כדי שלא תחלמו חלומות של ילדים.
נ.מ - סבסטיאן רומנו:

אני נכנס לחדר של אימא באמצע הלילה, צעדיי קטנים ושקטים. הדממה בבית מעולם לא הייתה כל-כך מושלמת כמו היום, אבל אני לא מאושר. בחזי תקועה לה הדאגה לאמי, ואני לא מצליח לעצור את המחשבות עליה. אני מרים מעט את השמיכה שעוטפת אותה, ונצמד לגופה החמים, מתכרבל איתה. אבא לא נמצא, ואני יכול למצוא רגע של שתיקה לצידה.
השקט שלפני הסערה הורגש כל ערב לאחרונה, כמעט כאילו אימא הקרינה את מצב רוחה אל הבית. ידעתי ישר שהיא לא רוצה שאבא יחזור הביתה, וזה גרם לי לרצות לחסום את הכניסה בכיסאות.
"סבסטיאן?" אימא לוחשת בקול מנומנם, מלטפת את גבי בתנועות מעגליות, "מה קרה? חלמת חלום רע?"
אני מהנהן ונצמד אליה יותר מתוך פגיעות.
אימא מרימה את השמיכה מעל ראשי, משאירה לי פתח אוויר ומצמידה את מצחנו. שפתיה מנשנשות את לחיי.
אני מחייך, "את מרגישה יותר טוב, אימא?" אני שואל בקול צרוד משינה.
"אני מרגישה נהדר." מהנהנת, "רק יש לי טיפה בחילה."
"אבא אומר שאסור לך לצאת מהבית." אני לוחש בעצב, "למה הוא מחליט עלייך כל הזמן?"
"כי הוא אבא שלך, והכל שייך לו." מעבירה את אצבעותיה בשיערי, "אני שייכת לו, וגם אתה שייך לו." חרא, היא טועה!
"את שייכת לי, ואני שייך לי." אני מתעקש, "אולי נברח ביחד?"
"סבסטיאן!" נוזפת בלחישה חרישית, עיניה נפערות וידיה תופסות את סנטרי. "אל תחשוב ככה. אתה יודע שאבא שלך חזק יותר ממך, הוא יתפוס אותנו-" היא מניחה את ידה על פיה, עיניה נעצמות כאילו חווה זעזוע רגעי.
"אימא?" אני נבהל ומסלק את השמיכה ממני. "אימא, אימא, מה קרה?" היא מסתירה את פנייה ממני, מסתובבת על גבה וקמה מהמיטה -
היא מתרסקת על הרצפה, ברכיה חובטות בעץ והיא פותחת את פיה.
נוזל כהה ומלכלך נפלט מפיה בקצב, כמו נהר שסכרו נפל - היא מקיאה ללא הפסקה.
"אימא?!" אני צורח בבהלה ומתנפל על גבה.
אימא מתנשפת בכוח, כאילו משהו כבד חוסם את הנשימה שלה. היא פולטת עוד נוזל מגעיל מהפה ומרחיקה אותי.
"אני- אני מקיאה דם..." לוחשת.
עולמי מתרסק עליי.
אני תופס את פניה מאחור ומסתובב אליי. דם זולג מעיניה במקום הדמעות שאני רגיל אליהן, פיה מלא בדם וכפות ידיי מתמלאות בדם. עיניה מתגלגלות לאחור, היא מאבדת הכרה ונופלת בפתאומיות על הרצפה.
אני לא מצליח להבין, לא מצליח להבחין בשניות הבודדות שהופכות את כולי - אבל אני יושב מולה, סכין מטבח בידי והיא מגואלת בדם.
עיניה של אימא כבר לא שלה - עיניים אחרות מחזירות לי במט קר ואכזרי שמצמרר את כולי. פנים מלאות, שפתיים וורודות ומבריקות מוכתמות בדם, אף סולד ועור בהיר - אן מסתכלת עליי בעיניה האפורות-כחולות, מדממת מעיניה ללא הפסקה עד שעיניה נעצמות.
אני עשיתי את זה.

אני קם בקפיצה מהמיטה. הלב שלי דופק כמו תופים, מהר וחזק, שרירי מתוחים עד כאב וכולי רועד. אני מרגיש כאילו משגרים אותי לעמידת תקיפה, ידי נשלחת אל האקדח שלי ואני טוען אותו בזריזות, לא מהסס כשאני מכוון קדימה -
הדלת של החדר שלי נפתחת. "היי, סב - מה קורה כאן?! עצור!" קולו של פבלו חודר לתוך השיגעון שנופל עליי כמו בועה, הוא מתנגש בי עם כתפו ומעיף אותי על המיטה, פורק את נשקי וזורק על הרצפה.
אני מתנשף. כולי רטוב מזיעה קרה של פחד אימים. חזי עולה ויורד ברעידות, ליבי דוהר בטירוף של אדרנלין וראשי פועם בכאב.
מה לעזאזל עובר עליי?!
"פאקינג לא מצחיק, אחי, לא מצחיק בכלל..." פבלו נושם עמוק ומתיישב על המיטה. "חשבתי שתירה... רק עכשיו סיימו לשפץ את הדירה הזו."
מניאק.
"חלמתי שרצחתי אותה." אני פולט ובוהה בתקרה, מרגיש ריק מבפנים. מיותר.
פבלו לוקח רגע, האווירה בחדר הופכת לקודרת, כמו תמיד. העבר שלי תמיד יהרוס לי את החיים. "את אימא שלך?" קולו מתרכך.
אני בולע את רוקי ומניד בראשי, מעביר את ידי בשיערי השמנוני. "את אן, רצחתי את אן."
הקאפו לא מגיב. הוא נשאר שקט, מכיל את דבריי ומבין אותם. הוא לא מאבד את זה כמו שהוא אמור. הוא איבד את חוש השמיעה? כי אני חושב שאן היא חלק משמעותי בעסקה שלו עם המשטרה.
"שמעת אותי? "אני מזדקף. "אני לא יכול לשמור עליה כמו שפקדת. חלמתי שאני רוצח אותה, ממש רוצח אותה. בהתחלה ראיתי את אימא, סתם עוד סיוט רגיל, רק שהבן זונה לא היה. היא התחילה להקיא דם ופתאום אני הייתי מעליה עם סכין. דמותה התחלפה באן. רצחתי את אן עם סכין."
פבלו נושם עמוק, מניח את כף ידו על עורפי ומעיף אותי מהמיטה לעמידה. "יש לך סיוטים כל הזמן, סב. אנחנו יודעים את זה. אולי אן משפיעה עלייך יותר ממה שציפית." נעמד ומתקדם אל היציאה.
"מה?" אני מגחך, "הילדה הזאת קטנה מידי בשביל להצליח להיכנס לי למחשבות בכלל. שלא לדבר על זה שאתה רוצה שאני אהיה השומר ראש שלה. אני לא אמור להיות עסוק בלקרקר סביבה."
אנחנו צועדים אל המטבח, פבלו מסדר את העניבה שלו ומעביר יד בשיערו השחור כפחם. הוא מוזג לעצמו כוס מים ונשען על השיש. "אתה לא שומר הראש שלה. זה לא התפקיד שלי לספק לה שומרים."
אני נכנס לשירותים שמול המטבח ומכניס את ראשי מתחת לזרם המים.
פבלו מביט בי, "למה באתי לכאן?" ממלמל לעצמו כאילו הכניס את עצמו למלכודת. "בוא נבהיר כמה דברים, בסדר?"
"תבהיר." אני ממלמל, המים הקפואים שוטפים את פניי. עכשיו זה השלב שבו פבלו מבלבל את השכל. אני מכיר אותו כמו שאני מכיר את הנשקים שלי.
"אן היא לא ילדה, היא בת תשע עשרה ויש לה שכל על הכתפיים. אתה תלמד להתייחס אליה בצורה הנכונה, בלי לערב את הרגשות שלך, וברור מאליו שאתה אמור להרחיק ממנה את העבר המקולל שלך."
"אם היא תמשיך ככה," אני מייבש את פניי וממלמל, "הראש שלה לא יישאר על הכתפיים."
"אתה תוודא שהראש שלה יישאר במקום, סבסטיאן." נוהם בכעס ודופק את אגרופו בשיש, "ואל תרגיז אותי יותר. תעצור את כל ההתחכמויות שלך, נשבר לי."
"מי עצבן אותך?" אני מגחך, מכניס את המברשת שיניים לפי ומביט בו לסירוגין. חשבתי שרק אני מסוגל לגרום לו לאבד את זה בלי למות אחר כך, מסתבר שיש עוד כמה אנשים שמביאים אותו לקצה.
"זוכר את לורי?" מוזג לעצמו עוד כוס, הפעם אלכוהול.
לפחות הנושא עבר, ואין צורך לראות במוחי את הילדה החייכנית. היא כל רגע מחייכת, חוץ מאתמול. היא הייתה שונה אתמול.
זועפת, ביישנית, פגיעה... העור שלה היה נעים ורך, בדיוק כמו שאני אוהב.
אני נשען על הדלת של השירותים ומביט בעצמי במראה. "זאתי שגנבה מהבר משקאות ועכשיו היא חשפנית שלך?" סירקתי את שיערי לאחור תוך כדי צחצוח. מעניין אם אן הייתה זורמת איתי. אם הייתה מרשה לי לגעת בשדיים הגדולים שלה ולמצוץ אותם בפי.
"כן. עכשיו כשהיא החשפנית שלי, אני חייב ללכת אליה ולראות אותה עם מינימום בגדים. כשאני חושב על זה שוב, אולי פשוט הייתי צריך לירות לה בראש ישר כשגיליתי על הגנבה. אז אני רוצה לרצוח אותה, וגם לזיין אותה. לא מסתדר יחד. "
"קודם תזיין אותה, אחר כך תירה בה." אני יורק ושוטף את פי, יוצא מהשירותים ומתקדם אל המקרר.
"יש לך עצות של חרא חסר רגשות. אני מתעלם ממך."
"ובכל זאת, אני היועץ שלך." אני מחייך חיוך ערמומי, מוציא מהמקרר חלב ופותח רק כדי לשתות ישר מהפיה.
"עזוב," פבלו מיישר את החליפה שלו, "באתי כדי לספר לך על המשימה שלך. מעכשיו בכל בוקר וכל ערב אתה תחכה לאן. כשהיא יוצאת מהבר אתה מסיע אותה לבית שלה, כשהיא קמה בבוקר אתה תסיע אותה לבר. בכל יום מזויין אני רוצה דיווח על מצבה."
אני סוגר את החלב ומחזיר למקרר, נשען על השיש. "לך תזדיין," אני חורק שיניים ומרגיש את זעמי מתלקח.
פבלו מסתיר את חיוכו, מתגרה בי כששולח מבט אחרון רגע לפני שהוא פותח את הדלת, "היא צריכה להיות בבר באחת עשרה היום. תדאג לזה." הדלת נסגרת וצעדיו נשמעים כאשר הוא מתרחק.
אני מכה את השיש באגרופי, "חרא!" ועכשיו אני הבייביסיטר של הילדה הזאת. מה אני אמור לעשות? איך אני מתחמק מהתיק שנפל עליי? פבלו לא ייתן לי לסגת מזה.
אני נושך את אגרופי ומקליד הודעה בטלפון.
אני: תהיי מוכנה ליציאה בעשר וחצי, בלי התעכבויות. תלבשי משהו שמתאים לעבודה.

אולי יעלה עוד פרק היום בערב!!❤️