השקט שלנו

פרק 19

חוק מספר עשרים:
תנסו הכל בחיים, גם אם זה אומר שתזכרו הכל בעתיד ותרצו להקיא.
נ.מ - אן גריי:

"אני לא מבינה," לחשתי ובלעתי את רוקי בעודי מביטה בגבו הרחב של המרצה שלי.
הראש שלי כאב, הרגשתי כאילו יש מישהו שמתופף שם ומכאיב לי. לא הצלחתי לעמוד בנינוחות כשבחנתי אותו בעיניים מלאות אימה, וזזתי מצד לצד בסתר, מעבירה משקל בין רגל אחת לאחרת. "מה אתה צריך שאעשה?"
אני לא מוכנה להיות בובה שלך, רציתי לומר.
נצרתי את המילים בתוכי וידעתי שכשאני אחשוב על הרגע הזה שוב, אני אדמיין איך הבסתי אותו. אבל המציאות כל-כך שונה מהדימיון המפותח שלי. אין לי את הכוח להילחם בו.
ג'ייק מגחך, מעביר יד על זיפיו בשעשוע ולא מסתובב אליי, אלא יורד במדרגות והולך אל שולחנו כדי לאסוף את דבריו. "את עוד תראי, אל תהיי כל-כך מודאגת בנוגע לזה." עיניו הכחולות כמו יהלומים מלוטשים עולות והוא קורץ לי בערמומיות.
אני מסדרת את תיקי על גבי באיטיות ומהנהנת.
"קדימה, את יכולה ללכת."
פשוט ככה?
הוא כנראה לא אלים כמו שאני מדמיינת. אם חשבתי שאצא מכאן פצועה, אני טועה. כנראה יש לו סיבה טובה לא להרים עליי יד בצורה הזו.
הוא אוסף את המחשב שלו, מרים את התיק על גבו ופונה אל הדלת.

סבסטיאן:

"ציפיתי ליותר מהירות היום, אבל אני חייב להוסיף שאני גאה בכם מאוד. פעלתם היטב, בשיתוף פעולה, ומגיע לכם לחגוג את המבצע הזה... גם אם הוא לא הכי טוב שלנו." אומר פבלו בקול כוחני.
כולם שותקים ומביטים בו, עומדים זקוף עם הנשקים עליהם. כולם לבושים בשחור עם אפודי מגן, חלק מהבגדים קצת קרועים, והמון דם מכסה את עורם, בעיקר באזור הפנים והצוואר. הם מלאים הערצה לקאפו שלהם, הבוס הבלתי מעורער.
בתור הקונסולרי אני מחויב להעביר את הנאומים האלה בדרך כלל, כי פבלו תמיד מעדיף ללכת הביתה ולעדכן את המשפחה שלו. אף אחד מהחיילים לא יודע שלפבלו יש אבא, אבל אני כן. אבא של פבלו זייף את מותו, אבל הוא חי ובועט. אני לא סובל אותו ומזל שהוא נעלם.
"אני חוזר - כל מי שהיה לצדי בתקיפה הראשונה הולך לבדיקה במרפאה. אני לא רוצה לשמוע על דימום פנימי מחר בגלל שאתם חסרי אחריות. לכו להיבדק."
"בוס, אנחנו נתקוף שוב? רצינו את הבוסים שלהם." חייל מהשורה הראשונה פונה אל פבלו, הוא צודק.
לא הצלחנו לחסל את מי שרצינו, לא התקרבנו לקאפו כי הוא ברח, והקונסולרי נלחם בי כהוגן.
אני נשען על הקיר המלוכלך מעפר ומביט בכל החיילים מזדקפים במתיחות ומצפים לשמוע תשובה מספקת.
ברור שנתקוף שוב, אני הולך לרצוח את הקונסולרי הזה בידיים חשופות.
"אנחנו נעשה למבצע הזה חלק ב' בקרוב מאוד, תשארו דרוכים." הוא מחייך אליהם, כמעט חיוך חייתי כמו שהיה לו בתחילת המבצע היום.
אך הוא עייף כמו כולם. "בינתיים, אתם משוחררים."
אני מחכה שכל החיילים יתפזרו לכיוונים שונים, מרים את נשקי הכבד, ופונה אל דלת הברזל שלימיני.
"חכה לי, סב." פבלו קורא, לוקח את דבריו ובא איתי החוצה.
"באמת ציפית מהם ליותר? הפעולה היום הייתה כמעט מושלמת מהצד שלנו." אני פותח את הדלת הכבדה ומעביר יד בשיערי המלוכלך.
אני מלא בדם, צווארי מכוסה בטיפות אדומות, פניי חבולות מעט, וכל בגדיי קרועים. אני הייתי בקו הראשון, רצחתי מלא רוסים - ובכנות, אני מותש בטירוף.
"תמיד צריך להוריד להם את האף, שלא יתלהבו מעצמם וימותו מחר." הוא פותח את הרכב מרחוק, ועל עיניו יש בדיוק את אותו מבט שלי יש, בין עייפות לזעף. "אני בא היום בערב, דרך אגב."
אני מחייך בזדוניות, חיוך קטן שקרוב לגיחוך. "אתה? חשבתי שתלך למועדון ותמצא מישהי לזיין."
"זו באמת הייתה התוכנית שלי... אבל תוכניות משתנות."
"אתה מתכוון שבחורה גבוהה ושזופה, ערמומית וכלבה, שיחקה לך בתוכניות?"
הוא פותח את דלת הרכב ונכנס למושב הנהג, "מי? קטרינה?" מגחך, "היא לא שנתה שום תוכנית."
"אז למה אתה בא לבית שלי?" אני מכווץ את גבותיי.
הוא מתחיל לנסוע בזמן שאני מעביר את הנשקים בזריקה למושב האחורי.
"אתה ממש מציק היום, אמרתי לך?" הוא נועל את כף ידו על ההגה. "אם כבר מזכירים את קטרינה, ראיתי במצלמות שהיא ואן דיברו היום. זאת אומרת, קטרינה פנתה אליה."
"מה? מתי?"
למה, לעזאזל, שהמכשפה הזאת תתקרב אל אן?
אן לא כמוה, היא עדינה ותמימה - ואני מתכנן להשאיר אותה כך.
"ממש לפני שדיברתי עם החיילים. למה אתה נראה כל-כך מודאג? אני כבר הולך לטפל בזה. אתה צריך להתעסק בלטפל בפצעים שלך, לראות רופא - כי אני לא אתן לך להתעלם מהדרישה הזו - ולהתכונן לערב מלא באנשים בבית שלך." פוקד עליי.
"אני לא הולך לראות רופא, אני בסדר." אני נועל את כף ידי לאגרוף ומביט ברוכב אופנוע ליד הרכב שלנו עושה פעלול מסוכן. חבל שאני לא יכול לקחת לו את האופנוע ולברוח מהבוס שלי, זה היה יכול להיות טוב.
"אתה הולך. אל תכריח אותי לגרור אותך."
"משקל הגוף שלנו זהה, אנחנו מרימים אותו משקל באימונים ומהירים באותה מידה, איך תגרור אותי?" אני מגחך ופונה אליו עם הבעה מתריסה.
"שתוק כבר." הוא נאנח, "אתה הולך וזהו. אני אלך לראות שהחייזרית הזו לא עושה משהו ערמומי, כמו שהיא אוהבת." הוא נראה בטוח בעצמו כשהוא מדבר עליה, כאילו הוא זומם משהו בעצמו.
"חייזרית? מאיפה זה הגיע?" הבחורה הזו משחקת לו בראש.
פבלו משפשף את זיפיו, "חקרתי עליה קצת וגיליתי שזה שם חיבה מהמשפחה. אני אוהב את השם הזה." חיוך קטן עולה על פניו. "היא כזו... מחפשת איך לעשות בעיות, ותמיד עושה את זה בדרך אחרת, מסתורית."
אני פוער עיניים ומוריד לו סטירה בעורף, "אתה דלוק עליה?"
הוא מסתכל עליי לרגע במבט זועם, מרים את ידו ומחטיף לי מכה חזרה. "אני לא דלוק עליה, היא מציקה לי. כל הזמן היא נמצאת לידי, ואני מתכנן להעיף אותה מהרגליים שלי." רושף.
"שמענו עלייך. 'אני לא דלוק עליה'." אני חוזר אחריו בקול מגוחך, ופורץ בצחוק שמרעיד את חזי. "זה הכי פתטי שראיתי ממך, נשבע."
"כמה פעמים אני אצטרך לומר לך," הוא נאנח ונושף אוויר באיטיות, "פשוט - שתוק כבר."