השקט שלנו

פרק 11

חג שמח אהובות!❤️ מצטערת על האיחור בפרק, לא הצלחתי לכתוב כלום חוץ מהפרק הזה.🫤
תהנו!

חוק מספר שתיים עשרה:
תהיו שקטים לפני שאתם מתרברבים מול הקונסולרי.
נ.מ - אן גריי:

אישה בעלת שיער שחור כפחם, עיניים ירוקות ומבט מפה כמו חטאי השטן, הסתכלה עליי מעבר לבר ופלרטטה איתי בלי סוף. תחילה, חשבתי שהיא רוצה את סבסטיאן. הבטתי בשניהם מדברים וכל מה שרציתי היה לשפוך עליה את השוטים שהזמינה. אך עכשיו, אחרי שהוא הלך משהו השתנה.
אני צריכה להסתלק לאוניברסיטה, ומתחילה לנקות את מה שלכלכתי בבר.
"גברים יכולים להיות קצת פחדנים, בעיקר כשהם מרגישים ששולטים בהם." אומרת פתאום.
אני מכווצת את גבותיי בחשד מבלי שמבחינה בכך. סבסטיאן השאיר אותי איתה לבד, וזה אומר שאצטרך להעמיד פנים שהכל בסדר. בטח קרה לה משהו לפני שבאה.
אני מחייכת אליה חיוך מתקתק ומהנהנת, "הם נורא טריטוריאליים באזור הזה של העיר, תיזהרי." ניקיתי כמה כוסות.
"יש לך רכילות שווה לספר לי?" היא שותה עוד, מנחיתה את הכוס על זכוכית הבר, ונראה שנהית שיכורה יותר ויותר. המוזיקה במועדון רגועה יחסית בגלל שאנחנו בשעות הצהריים, והאווירה די רגועה ונעימה.
החלטתי לזרום איתה.
"תמיד יש לי, מה את רוצה לשמוע?"
ככה ברמנים מתנהגים נכון? יודעים הכל, שומעים הכל, משתפים הכל.
"על פבלו ונטורה, שפכי כל מה שאת יודעת."
אני מקפיצה את ראשי אליה בחדות, בהלה נועלת את חזי, פאניקה. כמה אנשי רוצים שאהיה המלשנית שלהם?! אני לא כזו חלשה!
היא רוכנת אליי, כפות ידיה בעלות שני סוגי לק שונים - כף יד אחת עם לק לבן והשנייה בלק שחור. היא מצרה עליי את עיניה הירוקות, שדומות לעיניים של חיה מסוכנת.
אני מתרחקת לאחור, נצמדת לקיר שמאחורי. אין הרבה לאין לברוח כאן. "אני לא חושבת שכדאי לך להיכנס לזה," ממש לא כדאי לך. הם רוצחים, סדיסטים, וחתיכים -
"תקשיבי לי, ברמנית," מעבירה את כף ידה בשיערה השחור והארוך.
בלעתי את רוקי והבטתי בה במבט שמנסה להיות אדיש. אני די בטוחה שאני מקופלת בפינה.
"או שאת מדברת איתי יפה, עושה מה שאני מבקשת ואז נכנסת איתי לאחד החדרים במועדון. או שאת מסרבת כמו פחדנית ופוגשת אותי בהמשך, אחרי שגילית שאבא שלך מת בנסיבות מצערות." אמרה בכוחניות ושלפה מכף ידי הרועדת את הכוס הנקייה.
"מ...מה?" הלשון שלי נרדמה בפי.
"שמעת אותי, מה את מעדיפה?"
היא רוצה שנלך לאחד החדרים פה בצד, כדי שנעשה סקס?! אני תוהה, איך זה ירגיש? זה בטוח שונה שמיים וארץ בין גבר לאישה. אני רוצה לנסות?
בלעתי את הרוק בכוח והורדתי את מבטי לגופה.
האם אני לסבית?
לפתע, היא מחייכת חיוך ערמומי וחשוד, שמה לב לבדיקה שלי. "יופי, אז בואי איתי." פנתה להתקדם.
מאחוריה גופו של פבלו ונטורה, הבוס הגול, ניצב כמו השטן. זועם וחסר סבלנות. הוא גבוה ורחב, המכופתרת שלו פתוחה מעט יותר מידי, שיערו השחור מסורק לאחור, נראה מבולגן מעט כאילו התעצבן והעביר בו את אצבעותיו.
אין לי מספיק זמן להבין האם קטרינה מפוחדת או דלוקה על הקאפו, כי סבסטיאן תופס את כף ידי מאחור ומושך אותי ליציאה.
"אמרתי לך להתארגן ליציאה," לוחש באוזני בקול אפל ורוגז. "אני מקווה שאת מוכנה כבר, כי אין לי זמן."
"אני מוכנה, כן." מלמלתי, כל מה שחשבתי עליו בזמן שצעדתי לרכב שלו היה ידיה של האישה המסתורית על גופי. אני רוצה לנסות את זה. אני רוצה לדעת האם אגיב אליה כמו שאני מגיבה כשאני בוחנת את גופו של סבסטיאן.
זה ירגיש אותו הדבר? איך אני אדע מה אני?
"מה יש לך?" סבסטיאן מכווץ את גבותיו בתמהיה, חצי כועס, ופותח עבורי את הדלת.
אני נכנסת לרכב, המומה ומשותקת.
הוא מפיל את התיק שלי ליד רגליי. "שכחת את זה." מעיר בזעף, עושה את הסיבוב ונכנס לרכב. אנחנו יוצאים מהחניון ועולים על הכביש המהיר לכיוון האוניברסיטה.
צלצול הטלפון שלי נשמע מהתיק ואני ממהרת להוציא אותו. מספר לא מזוהה.
"הלו?" אני מכחכחת בגרוני כשקולי נשמע צרוד ונמוך.
"שלום, הגעתי לאן גריי?" קול של אישה מפתיע אותי.
"כ-כן, מי זה?" גמגמתי, עברתי להביט בסבסטיאן כאשר חיוך עלה על שפתיו נוכח הבלבול שלי. גלגלתי עיניים. אני קצת בהלם, אז מה?!
"אני מתקשרת מבית החולים מאונט סיני במנהטן. אחיך קונור הגיע אלינו היום לאחר שעשה תאונה חמורה-"
"מה?!" הפכתי לחיוורת כאילו ראיתי רוח רפאים, או התחרפנתי. "למה?!"
סבסטיאן בוחן את פרופיל פניי בבהלה, עיניו הכחולות נפערו לרגע ואז כף ידו הונחה על ירכי.
אני נדרכת, מזדקפת במושב ומקשיבה לאישה.
"הוא התהפך עם הרכב. תבואי אלינו והרופא שלו יעדכן אותך בנוגע למצב." אומרת בקול רך, שמתפרש אצלי כמלא רחמים.
אני נועצת את ציפורניי בכף ידו של סבסטיאן. "הוא בסדר?" אני לוחשת, דמעה סוררת זולגת מעיני.
עולמי מתמוטט עליי. מה קורה לקונור? הוא ימות? הוא יחיה? הוא נכה?
"אני לא יודעת, אני רק אחות בבית חולים. תבואי לכאן והרופאים שמטפלים בו יסבירו לך הכל." היא מנתקת.
אני מפילה את הטלפון מידי, מסתכלת על סבסטיאן בעיניים מלאות דמעות וכאב -
"מה קרה, אן? למה את ככה?" הוא תופס את סנטרי ומנער אותי מעט, "תדברי!"
"א-אח שלי, קונור עשה תאונה." אני מגמגמת ועושה תנועות עם הידיים כדי להסביר, "הרכב... הוא התהפך."
ראייתי מטושטשת מדמעות שליש.
סבסטיאן עוצר את הרכב בצד הכביש המהיר, בשוליים, עיניו הקפואות לוכדות את עיניי האבודות כאשר כפות ידיו עוטפות את פניי הרטובות. "קודם כל, תנשמי עמוק. הוא בידיים בטוחות, הוא יהיה בסדר."
אני מתנשמת בכבדות, מנסה להכניס אוויר באיטיות ולנשוף. "יש לי להקיא," אני בוכה ומניחה את מצחי על שלו.
סבסטיאן מלטף את גבי, "תקיאי שם, אני אביא לך בקבוק מים." פוקד ומצביע על השוליים.
אני יוצאת מהרכב ותופסת את מעקה הבטיחות של הכביד, ידיי מתהדקות עליו למרות שהוא מלא עפר ודמעות רבות זולגות מעיניי.
אני מרגישה תחושת דחיפות להקיא, אבל כבר הקאתי בבוקר, והכל מרגיש רע מידי.
קונור לא יכול להיפצע, יש לו כל-כך הרבה תוכניות, דברים שהוא רוצה להספיק -
אני לא יודעת איך הוא יעבור את זה. אני בכלל לא יודעת מה המצב שלו, איך לדמיין אותו?
האם הוא שוכב במיטה ומחובר למלא צינורות, כמו שהסבא הביולוגי שלי היה לפני שנפטר? או שהוא בכלל מלא בפצעים שטחיים, יושב במסדרון בית החולים ומחכה שאקח אותו הביתה?
אני מקיאה מעט וכבר סבסטיאן ניצב מאחורי. יש לי דה-זה-וו למה שקרה לנו מחוץ למועדון, כשהשתכרתי בפעם הראשונה, אך הפעם זה שונה. זה מיוחד.
סבסטיאן נצמד אליי קרוב יותר, מבין שאני צריכה את הקרבה והחיבה כדי להירגע. כף ידו מעבירה לי את הבקבוק מים. "תעצמי עיניים." לוחש באוזני.
אני מחניקה יבבה, ועוצמת עיניים בעודי רכונה קדימה.
כף ידו הגדולה והמחוספסת רטובה כאשר עוברת על פניי בעדינות, מלטפת אותי ברכות.
המים הקרים מגיעים אותי.
אני מצליחה לשחרר את המועקה הכבדה מחזי ולנשום עמוק, הדמעות מפסיקות לזלוג.
"את בסדר, הכל בסדר." לוחש.
אני מהנהנת ותופסת את זרועו החשופה, מלטפת בהוקרת תודה.
סבסטיאן נושם באוזני, ריח הבושם שלו עוטף אותי ומשרה עליי ביטחון. גופו השרירי מסוכך עליי כשאני מרגישה כמו שבר כלי.
אני איתו עכשיו - הוא יעזור לי.
"תשתי," מורה, ואני מיד מצייתת. המים מנקים את פי וגרוני. "מאיזה בית חולים התקשרו אלייך?" כף ידו היבשה עוברת ללטף את בטני המלאה, הוא לא נגעל או נבהל מהשומן שלי.
לרגע קצר נדמה לי שהוא חופן אותי בכפו ומוחץ -
אני נושכת את שפתי ועוצרת את הרעד הקטן שחולף בי, מתנקז אל בין רגליי ופועם כמו עינוי מתוק. אלוהים אדירים...
אני לא תמימה, נגעתי בעצמי כבר. אבל לא הרגשתי פעימות כאלה מבלי לגעת בדגדגן.
"מאונט סיני... במנהטן." אני לוחשת.
"קדימה, בואי נלך לאחיך." נושק ללחי, ואני מתמוגגת בין זרועותיו.
הוא החלום הכי כחול שלי, אבל הדאגה שלו כלפיי והדרך שבה מטפל בי, כל אלו מקסימים אותי כאילו הוא מכשף אותי בעזרת עיניו הקרות.