השקט שלנו

פרק 12

חוק מספר שלוש עשרה -
לאפה עם שווארמה יציל אתכם בכל מצב, גם כשמישהו מת.
נ.מ - סבסטיאן רומנו:

בטני מתכווצת בתחושה מוזרה כשאני בוהה בפרופיל פניה הרטובות של אן בזמן שהיא עסוקה בשיחה עמוקה עם הרופא של קונור. אן מדברת עם הידיים, רועדת, נראית לא יציבה רגשית. אני לא יכול לעזור לה - זה מעבר לתפקיד שלי. יש גבול. אך בכל זאת כפות ידיי מעקצצות ברצון לעטוף אותה בגופי ולגונן עליה מהרעשים סביב.
אני נשען על הקיר בצד, ידיי שלובות על חזי ואני נושף בזעף. אני לא יכול לעשות כלום, וכל התחושות האלה שאני מרגיש עכשיו ממש לא עוזרות לי אני לא אמור לרצות לחבק אותה. בטח שלא לפנטז על הרגע שבו אוכל לגעת שוב בעורה. כשהיא בכתה וחיבקתי אותה מאחור, גנבתי נגיעה קטנה ומשכרת. נראה כי המגע שלי הרגיע את אן אבל ממש לא אותי. רק רציתי לעשות את זה שוב.
אני נשמע כמו ילדה עם קוקיות שלקחו לה את הכלב.
היום אני אלך למועדון ואשב עם מישהי על אחת הספות, אני אעביר את כל התחושות האלה בכמה כוסות אלכוהול ובלונדינית עם תחת שאפשר להקפיץ וללפות בידיים.
אן מפנה אליי מבט שבור לב ומתקדמת לכיווני.
החדר של קונור נמצא ממש לידי, פתוח לרווחה. קונור שוכב על המיטה, מורדם, ידו חבושה בגבס וכך גם רגליו. צווארו מקובע ואינפוזיה מחוברת לידו. כולו כוסה חבורות ושטפי דם סגולים.
"מה הם אמרו?" אני שואל בקול צרוד וממהר לכחכח בגרוני.
להיות כאן - בבית חולים הזה - מעלה בי רק מחשבות שליליות, וחשק עז לראות דם. פעם אחרונה שראיתי את מדי הרופאים והאחיות הייתה בפעם שאימי עזבה לתמיד. היום שבו נתקו אותה מהמכשירים היה היום השחור של חיי, ואם זאת אני מצליח לעמוד במסדרון הזה ולהסתכל על אן הקטנה, חסרת אונים ותמיכה.
אן מושכת בכתפיה ומנגבת את דמעותיה, "הוא אולי לא יעמוד שוב..." לוחשת בצרידות וקולה שחוק מהמאמץ. אחרי כל הבכי הזה, אני מתפלא שנשארו לה עוד דמעות, כי הן ממשיכות לרדת בשקט ושלווה מעיניה האפורות.
אני בולע את רוקי, פניי אדישות ואטומות כאשר כף ידי מוצאת את כתפה ולופתת בעדינות. "הוא יהיה בסדר." אני אומר.
היא חושקת את לסתה, "כן, אני מקווה." עיניה מדברות בכל-כך הרבה מילים שונות כשהיא מביטה בי מלמטה, ואני מתחרט על הקרירות שלי.
"בואי לשבת קצת. אני אלך לקנות משהו ממסעדה קרובה, וכשאחזור נוכל לדבר על כל מה שמדאיג אותך." אני רוכן אליה, מרגיש שמילותיי הן כמו מילים של גבר אחר, ומנשק את מצחה. שיערה השטני והזהוב פרוע ואסוף לגולגול מצחיק, ואני מסניף אותו כאילו היא שייכת לי.
הילדה הקטנה הזו צריכה תמיכה, וההורים שלה לא נראים בסביבה. אני מקווה שכשאחזור, היא תשב עם אימא שלה ולא אצטרך לתמוך בה יותר. זה מעייף אותי. זה לא מי שאני, רק מסכה מלאה שקרים בצבעים שונים.
אן מהנהנת, עיניה נראות פחות עצובות. היא צועדת יחד איתי לכיסא הכחול שמיועד להמתנה, ומתיישבת במתיחות. "תודה, אני מחכה לך כאן."
אני מהנהן, לא אומר מילה כשאני רוכן אליה שוב ומנשק את לחיה השמנמנה.
היא מחניק אנחה, ציפורניה שורטות את ירכיה כאילו מתאפקת לא לחבק אותי אליה, ועיניה נעצמות בתשוקה.
הזין שלי מתחיל לעמוד כשאני מדמיין איך אני יכול לנשוך את הלחי הזה, ולהשאיר סימן יפהפה של שיניי עליה.
אסור לי לחשוב את כל זה על הילדה הקטנה, על הסמיילי הנצחי שיושב מולי. היא צעירה מידי בשביל גבר בן עשרים ושמונה, רק בת תשע עשרה - אסור לי לזיין אותה, לא משנה כמה היא יפהפייה. המילה יפהפייה אפילו לא מספיק מיוחדת עבורה, היא יותר מזה בשבילי. אני לא יודע מאיפה כל זה נופל עליי פתאום, כי זה ממש לא מה שחשבתי היום בבוקר. אולי כן, אי שם במעמקי ראשי.
אני מבין את זה עכשיו, וממהר להסתלק ממנה.
אני הולך כדי להביא לה לאכול, וגם כדי לנער אותה מהראש שלי.