השקט שלנו

פרק 5

חוק מס׳ חמש:
ילדים יכולים לנהוג מגיל חמש, ואף אחד לא יגיד לי אחרת.
נ.מ - סבסטיאן רומנו:

למדתי הרבה על כאב לאורך שנות נעוריי. הכאבתי לאחרים וכאבתי את כאבי, הייתי רק אני כשכולם מצאו אבן יציבה. אי אפשר לשקר לי בקלות כי אני יודע לראות מעבר, אני מזהה טעויות, תופס כל קצה חוט - או במילים אחרות, אני לא מאמין לאף אחד.
אבל כשראיתי את הילדונת הזאת -
רציתי להאמין שהיא אמיתית.
היא עמדה בבר שלי, עם העיניים הגדולות והתמימות. הביישנות שלה קרנה ממנה, וכך גם העקשנות. היא רוצה להישאר, ואני כמו דפוק, החלטתי להעלים עין מצעירותה, ולפנות אל הוריה.
אני אוחז את הרובה שלי בזרועותיי, מתייצב ומתחיל לירות. אני לא מפסיק לרגע.
הקליעים נופלים על עורי החשוף, רותחים ומכאיבים. המטרה שמולי מתמלאת בנקודות שחורות, אז אני ממהר לעבור לשנייה -
יורה בקיר בטון ומכניס עוד מחסנית כדי להמשיך.
לא הייתי צריך לשבת לשיחה עם אבא שלה ולדון איתו על אופן העבודה שלה אצלי.
היא הולכת להיות שלוש פעמים בשבוע ממש ליד המשרד שלי, קרובה אליי. אני לא בטוח שזה מוצא חן בעיניי.
יד על כתפי גורמת לי לעצור את היריות הבלתי פוסקות.
"מה?!" אני שואל בזעף.
"תעצור כבר, סב. מספיק." פבלו תופס את הm16 ולוקח אותו. הוא לבוש בחליפה המשעממת והרגילה, נראה רציני ודואג.
"מה הבעיות שלך? תחזיר לי את הנשק, פבלו. " אני מסתובב אליו כאשר הוא מפנה לי את גבו, משאיר אותי לבהות בו באדישות. אני צריך את הנשק חזרה, עכשיו.
"אתה כועס?" שואל ופותח את ארון הנשקים, מציב את הרובה במקומו וטורק.
"כן. תחזיר לי את ה-"
"אתה לא נוגע בארון הזה עד שאתה מספר לי למה לעזאזל הכל כאן מלא קליעים." קולו קשוח. הוא מביט בי ומשלב את ידיו על חזהו, סורק אותי ומניד בראשו כאילו המום.
למה הוא כל כך בשוק? אני לא יכול לשחרר קצת קיטור בשקט?
למה כולם חייבים להפריע לי?
אני מתקרב אליו באיום, מצר עליו את עיניי וסוגר את ידיי לאגרופים. "לא ידעתי שאתה פסיכולוג, קאפו. אולי תעשה הסבת מקצוע." גיחוך עולה על שפתיי.
פבלו מכווץ את גבותיו ונראה כועס, עיניו החומות משדרות לי שהסבלנות שלו אוזלת. הוא צועד לכיווני.
טוב, אני אשמח לכסח את התחת שלו.
"אתה עולה לי על העצבים, סבסטיאן. מוכן לספר למה אתה נראה כמו קפיץ?"
אני הודף אותו לאחור מהחזה.
"לך תזדיין." אני נוהם.
הוא צוחק בקול מחוספס, מעביר יד בשיערו ומיישר את החליפה שלו. "אז ככה אתה רוצה שזה ילך?"
"בדיוק ככה." יש לי את כל העצבים בעולם לשחרר על הקאפו שלי. אם הוא לא היה מתעקש להשאיר את ראסל בבר, הוא לא היה מכניס את אן. אם אני הייתי בוחר מי יהיה האחראי, היה הרבה יותר טוב.
"מודה, התגעגעתי להשפיל את האגו המסריח שלך." פבלו דוחף אותי בחזרה ומחייך כאילו נפלה בחיקו הזדמנות פז.
לפתע הדלת הכבדה של החדר נפתחת.
"וואו, מה קורה במקום הזה?" גארט נכנס לתוך המטווח, סוגר את הדלת וטוען את האקדח שלו במשיכה. הוא מעביר את מבטו בינינו ופוער עיניים באזהרה.
"אתם ממש לא רבים מכות, חברה. יש עוד חיילים בחוץ."
"שיזדיינו." אני יורק ומוריד את ז'קט החליפה שלי.
פבלו עושה כמוני.
"מה עובר עליכם? אנחנו צריכים להראות לחיילים שהכל רגוע! הרוסים שקטים מידי, וכולם מתוחים.
תשדרו ר - ו - ג - ע." הוא מתקרב ונעמד בינינו, שם את ידו על החזה שלי ודוחף אותי לאחור.
זה צעד אמיץ מצידו. עיניי הכחולות ננעלות על עיניו.
"גארט, כדאי שתלך." פבלו מזהיר, "סבסטיאן לא בדיוק במצב רוח לזה."
"אני יכול לשבור את התחת שלו לחתיכות," גארט אומר בקול רציני, "עדיף שאני ואתה נריב-" מביט בעיני ומחווה בסנטרו אל פבלו, "מאשר שתרים ידיים על הקאפו שלך."
יש היגיון בדבריו, אבל אני ופבלו הרבה יותר מזה.
אני צחוק, "מתי העלינו אותך בתפקיד, ילדה עם קוקיות? אולי שכחנו והפכת לבוס של כולם?" אני נושך את שפתי ומשתוקק לרסק לו את הפנים.
אני צריך לראות דם. כל גופי דרוך ומתוח, מעולם לא הייתי במצב כזה. אני לא יציב, כועס, אלים מידי - הכל בגלל שאין פאקינג משימות מהקאפו. אפשר להגדיר את זה אחרת, משעמם לי למוות.
הכל בגלל הילדה הקטנה הזו. היא אשמה בכל מה שקורה לי היום. כולם אשמים.
אבא שלה כעס מאוד כשנכנסתי לשטח שלו. והוא יותר כעס כשראה שאני מרים אותה בזרועותיי ונושא אותה אליו.
בסופו של דבר הוא אישר לאן להישאר בעבודה תחת השגחת הקאפו.
פבלו לקח על עצמו את האחריות על אן, בעוד אני הצהרתי שאני לא מוכן שהיא תתקרב אליי.
"בן זונה!" גארט משנה פנים לאור המילים שזרקתי עליו בחוסר אמפתיה ויוצא לכיווני, מסתער על בטני וזורק את שנינו בתנופה על הרצפה החלקה.
אני לא בן אדם רגיש בכלל, אבל הוא בחר בזמן הלא נכון לקלל אותי, בטח שלא בשם ההורים.
זה ילדותי, זו סיבה מטופשת לרצות לשבור לו את הפנים - אבל לעזאזל, אני לוקח את הסיבה שהמוח נותן לי.
ריח של אבק שרפה חונק אותנו בעוד אני מתגלגל מעליו ומכה את פניו, אגרופי פוצע את לסתו וגורם לו לדמם מהפה.
"תבחר מילים בתבונה, גארט. לפני שאני אחורר את התחת הגיי שלך בכדורים וארצח אותך ביסורים." אני לוחש באוזנו, קולי אפל וגורם לו להזדעזע.
הוא פוער את עיניו ומניד בראשו. "תשתוק!" אגרופו נכנס לעין שלי, מעוור אותי ומסלק אותי מגופו.
אני נופל על הגב.
"תפסיקו מיד, שני מפגרים!" פבלו מתפרץ, מרים את גארט בתנופה מהרצפה ולוחש משהו באוזנו.
חזהו של גארט עולה ויורד כשהוא מנסה לדבר ביציבות, אבל לא מצליח מרוב זעם. שיערו החום בהיר נופל על פניו ונראה פרוע. "הקונסולרי שלך חתיכת בן זונה, ואם לא אתה אני שובר אותו." יורק בלסת חשוקה, ויוצא מהמטווח.
אני צחוק, חזי מטלטל מרוב צחוק על הרצפה המלוכלכת. ההנאה שמתפשטת בגופי... היא עילאית. הצלחתי לגרום לילדון הזה לרעוד מרוב פחד שאני ארים את קולי מעט ואספר את סודו. יצאתי חתיכת חרא, ולא אכפת לי. הפקתי הנאה אדירה מאיבוד השליטה שלו.
"על מה אתה צוחק, חולה נפש?" פבלו מושיט לי את ידו כדי שאקום.
אני מניד בראשי, "הוא כל-כך גיי, אחי... איך הוא התעצבן." אני מניח את כף ידי על פניי, "וחשבתי שהוא חכם."
"אתה התעצבנת כי הוא קרא לאימא שלך זונה." פבלו מרים אותי מהרצפה ותופס את לסתי. "אפשר לומר שגם אתה קוקסינל, ויותר מזה, יש לך מאמי-אישיוז." אאוץ׳. הוא דוחף אותי, לוקח את הז'קט שלו ולובש אותו.
ברור שפבלו מכיר אותי, לפעמים יותר משאני מכיר את עצמי.
אני מביט בו במבט משונה, בין סקרנות לחשדנות. "הוא היה צריך לדעת איך לדבר אליי. חוץ מזה, אין לי שום מאמי אישיוז, ואתה סתם פחדן."
"אני? איך אני פחדן?"
אני מתקדם ליציאה, מסדר את שיערי לאחור ומנגב את הדם מפי. "לא הרמת עליי יד חזרה אחרי שדחפתי אותך."
"גארט קטע את המוטיבציה שלי לכסח אותך. זה לא הופך אותי לפחדן." מגיע אליי ודוחף אותי מאחור.
"מניאק," מלמלתי.
הוא מניח את זרועו מסביב לצווארי, "העיקר השתחררת, חולה נפש. " פורע את שיערי.