השקט שלנו

פרק 7

חוק מס׳ שמונה:
אסור להשאיר את הפה פתוח. (כי אז אתם תאכלו זבוב, סמכו עליי.)
נ.מ - אן גריי:

אני בוהה בגבר שעומד מעליי, בעל זיפים שחורים ועבים, עיניים חומות וכובע הקפוצ'ון השחור שלו על הראש. הוא מביט בי כאילו עשיתי משהו היום ונורא, ואני אוטומטית מרגישה אשמה.
אני צורחת בפחד טהור בזמן שהוא בועט בי, רוכן ותופס בשמיכות שלי כדי להרים אותי מעט יותר קרוב אל פניו. האולר שלו חוזר אל הכיס.
אני מניחה שהוא מאוכזב מכישורי הלחימה שלי... למזלי.
ריח פיו מצחין ומרתיע כשהוא נושם עליי, כמעט על שפתיי.
"את הזונה החדשה של המאפיה האיטלקית.." מתענג על המילים, "אן גריי החמודה, יש לך דרך ארוכה איתי." מבשר בקול אפל. מרגיש כאילו הוא נמר שמסתתר בצללים ומחכה לי.
אני מנידה בראשי ומתייפחת, אוחזת בזרועותיו שמכאיבות לי. "אל תפגע בי..."
"אני לא אפגע בך עכשיו, אבל יש לי תנאים." עיניו מבזיקות בזדוניות מרושעת ומפחידה.
שרירי דרוכים עד שזה כואב, ואני מרגישה כמו חיה קטנה שנטרפת בזה הרגע. אני נוזפת בעצמי על כך שאני לא מסוגלת להדוף אותו ולהגן על עצמי... זה לא משנה כמה אתפתל תחתיו, אני עדיין למטה והוא עדיין למעלה.
"את הולכת להיות הברמנית השקטה, ובסוף כל יום עבודה תתקשרי אליי... ותספרי לי כל מה ששמעת. אם לא, אני ארצח אותך. לאט, כואב ומייסר."
לא.
אני לא רוצה לעשות את זה. זה נחשב לבגידה? מצד אחד לא הבטחתי דבר, ומצד שני סומכים עליי! אני לא כזו. אני לוקחת נשימה עמוקה ומיישרת אליו מבט חד. "לא... אין מצב, תשכח מזה!" אני נוגחת בו עם ראשי בחוזקה, ורואה נקודות שחורות מול עיניי מעוצמת המכה.
לעזאזל, עד שאני מנסה לקחת תעוזה, זה כואב כמו הסיוטים שלי.
"חתיכת כלבה-" כפות ידיו נסגרות על כתפיי בחוזקה וסוחטות את עורי-
הכאב בלתי נסבל.
"אההה!!!"

לפתע הוא נמשך מעליי, עיניו החומות נפערות בהלם רגע לפניי שהוא נעקר מגופי באלימות מתפרצת ונזרק על המדרכה.
אני לא יכולה לעצור את הרגשות שחונקים את גרוני ומייבבת בכאב נורא, נשענת על אמותיי ובוהה בסיטואציה כאילו אני מנותקת ממנה לחלוטין, או שדווקא נשאבת לתוכה.
גבר ענק, לפלות בגובה 1.90, לבוש בגופייה לבנה ורפויה ומלא קעקועים לאורך כל זרועותיו, מכה את הגבר שלבוש בשחור.
טיפות גשם מתחילות לרדת, גורמות לי לרעוד על המדרכה. הרוח מכה בעורי, והשמיכה שלי עפה להמשך הרחוב, הרחק ממני. אני לא יכולה להביא את עצמי לעמידה יציבה כי כל גופי משותק ורועד על המדרכה, לצדם.
"חתיכת מניאק, באת להכות נשים? אתה עד כדי כך חלש?!" אגרופו העצום של הבלונדיני מכה בלסתו, גורם לו לירוק משהו לבן ממש לידי.
אני שולחת את אצבעי קדימה והופכת את זה לצד, אך מיד בורחת מזה כאילו זה נגוע במחלות ומעוותת את פניי. הוא ירק שן!
אלוהים אדירים, מה הולך פה?!
"עד לבית שלה באת, ובשביל מה, הא?! בשביל למות עכשיו?" הגבר שמציל אותי, או מתכנן להרוג אותי, צוחק. שיערו הבלונדיני נרטב מהגשם.
הגבר המפחיד שאיים עליי שולף את האולר במהירות מפתיעה וחותך את בטנו בשריטה ארוכה ומדממת.
טוב, או שאחד יהרוג אותי או שהשני, נראה כאילו הם נלחמים על זה.
אני גוררת את עצמי לאחור בעזרת ידיי, מנסה להגיע לדירה... למקום בטוח-
אך צלעותיי כואבות.
הבלונדיני אפילו לא צועק כשמדמם מבטנו, אלא מחייך כמו השטן, חיוך ערמומי ומשועשע. הוא מראה כמה שהוא בעצמו הסכנה הגדולה. נראה כאילו הוא רגיל לפציעות, והכאב לא מרתיע אותו.
אני, לעומת זאת, מניחה את ידי על הצלעות, וממשיכה לבכות. יבבה רועשת מידי נפלטת משפתיי, גורמת לראשם של הגברים לפנות אליי. אחד בכעס והשני ב... מבט דואג ומחפש. מחפש פצעים.
ראשו הבלונדיני שנורה לכיווני ועיניו הכחולות כמו ים סוער שננעלות עליי, מלאות בקור אכזרי שמשתנה במהירות האור. הוא מטיח את ראשו של הגבר ברצפה ומעלף אותו, נעמד ומביט בי מלמעלה.
הוא כמעט מגיע אליי.
לעזאזל, הוא יבוא, יתפוס אותי וייקח אותי לאוטו שלו. את החודשים הבאים אני אבלה בדירה שלו, אחמם את המיטה שלו ואאנס למוות-
"לא, תתרחק!" אני צורחת ועוצמת את עיניי, שעונה על דלתי בחוסר אונים.
"זה אני, סבסטיאן. את לא מזהה אותי?" הוא רוכן למטה ומעביר יד בשיערו, מסיט אותו וחושף את פניו במלואם. פצע על השפה שלו מרתיע אותי, אך אני המומה מידי.
הקונסולרי של המאפיה, הפאקינג מניאק הזה, הציל אותי כרגע. כמעט רצחו אותי, חטפו אותי...
אלוהים אדירים, מה האיש הזה היה עושה לי?!
"למה אתה כאן? למה הוא כאן? מה אתם רוצים?" אני לוחשת בקול צרוד ושבור מדמעות.
"עברתי בסביבה ושמעתי את הצרחות שלך."
אולי לגור לבד זה לא חכם, בכל זאת. ו... אני לא מאמינה לזה שסבסטיאן 'עבר בסביבה', כי אני יודעת מה הוא סיכם עם אבי. הדרך לעצמאות שלי טיפה מעוותת, אפשר לומר.
"תני לי להרים אותך לבית? אני אלך מיד אחרי זה, מבטיח." אומר בקול רך, עיניו האדישות מתחלפות במשהו זר.
הוא לא יצליח להרים אותי, הוא לא יכול.
"אתה לא יכול להרים אותי." גיחכתי והנדתי בראשי, מסרבת בקול מעורער.
"למה לא?" מבלי שאני שמה לב, הוא קרוב מספיק כדי להעביר יד על לחי. הריח שלו בולט יותר מריח הגשם, ומזכיר לי חום וקרבה. "תראי אותך, את רועדת. תני לי לעזור לך."
הבקשה שלו ואצבעו המלטפת את עורי הרטוב גורמות לי להביט בו במבט שני. אני מעריכה את דמותו מחדש. אולי הוא לא כזה רשע שלא רוצה אותי לצדו. כל-כך נעלבתי כשהוא סירב שאהיה איתו, שלא חשבתי על פגישה שנייה בכלל.
"בסדר." אני מהנהנת.
סבסטיאן תופס אותי מהמותן בעדינות, עיניו הכחולות מלאות רכות כשהוא מביט בי ומרים אותי כמו כלה בזרועותיו. נראה כאילו הוא לא מתאמץ להרים את המשקל שלי, אבל אחרי מה שקרה כאן עם הסכין, והפצעים שלו... נראה כאילו הוא מתעלם מהכאב.
אולי אני כן מכאיבה לו.
הוא נכנס לדירה שלי וסוגר את הדלת אחריו בנעילה כפולה. הדבר היחידי שנשמע עכשיו הוא הנשימות הכבדות שלנו: החרדה שלי, שפוחתת מרגע לרגע, והמאמץ הגופני שלו.
בחוץ עוד שוכב לו הגבר המאיים, ואני פאקינג הכנסתי לבית שלי רוצח סדרתי! בטח אבא ישתגע אם ישמע על זה.
"יש לך ערכת עזרה ראשונה?" שואל.
אני מרגישה את שפתיו נעות ממש מעל מצחי. "כן, אבל אני יכולה להסתדר בעצמי..." אני מנסה לרדת. אני בטוחה שהוא לא רוצה להישאר, כך שאין טעם להציע לו עזרה עם החתך.
הוא מניח אותי על הרצפה וצועד לאחור, שומר על מרחק בינינו. "את לא," טוען בקול משוכנע, "אני יכול לעזור לך, ואני אעזור. איפה הערכה?"
חרא עקשן.
אני בולעת את רוקי ובוהה בו. "במטבח, הארון הימני, מגירה אחרונה."
הוא מהנהן, צועד אל המטבח ולוקח את הערכה, פותח אותה בקליקים מהירים על השיש ומוצא בקבוק מחטא קטן עם גזה ופלסטר.
"שבי כאן," מושך כיסא משולחן האוכל ומרים את עיניו אליי, כאשר אני לא זזה בכלל ממקומי לצד הכניסה.
אני מסתכלת עליו ולא זזה, סורקת אותו. הגופייה הלבנה והרפויה שלו הופכת לאדומה באזור הבטן, וכך גם הג'ינס הכחול משופשף שלו, שנצבע בכתם דם.
לא חשבתי שהמצב עד כדי כך רע-
"א-אתה מדמם. מדמם יותר מידי." אני לוחשת, "עדיף שתטפל בעצמך לפני, כדי שלא תתעלף בבית שלי או משהו."
הוא מוריד את ראשו להביט בדמו, ומושך בכתפיו כאילו זה כלום. "גם את מדממת." קצה שפתיו נמשך לחיוך, כמעט גיחוך.
אני משתנקת ומרימה יד אל מצחי, מרגישה טיפות חמות נוטפות בקצב איטי.
אני מדממת! אני עלולה למות, להתעלף, ללכת לבית חולים, לעשות בדיקות דם, לבלות שעות בהמתנה לתוצאות כי המצב סופני-
"את מפחדת מדם?" הוא מתקדם אליי בצעדים בטוחים אך מהירים, ותופס את ידי שמוכתמת במעט דם. "הכל בסדר, זה רק דימום קל. נחטא לך את זה ותוכלי ללכת לישון." הוא מביט עמוק בעיניי, כאילו מבין אותי ומוביל אותי בעדינות אל הכיסא, מושך אותו עבורי ומושיב אותי במשיכה קלה.
אני ממצמצת ומנסה לצאת מההלם. "למה אתה כאן?" אני שואלת שוב.
"עברתי בסביבה," אומר ולא מביט בעיניי כששופך אלכוהול על הצמר גפן.
אני מכווצת את גבותיי בתמהיה. "אתה משקר לי. אתה תמיד כזה גרוע בשקרים?"
"לא, רק שאני משקר לך." עיניו עולות אליי, והוא קורץ בפלרטטנות משעשעת.
אני בולעת את רוקי ופוערת עיניים, בטני מתהפכת בתחושה לא מוכרת. אני מרכינה את ראשי בזריזות ולחץ, ומרגישה איך לחיי מתחממות.
אני מסמיקה, שיט!!
הוא מרים את ראשי מהסנטר, ומתחיל לטפוח על הפצע למרות המבוכה שלי.
האלכוהול שורף על מצחי ואני מתכווצת.
"מצטער, תני לכאב רגע וזה יעבור." נשימתו על מצחי מהפנטת, וגורמת לי לסנכרן נשימות יחד איתו. הריח של פיו מזכיר סוכריות לימון חמוצות, מהסוג שאני לא אוהבת.
הוא מסיים לטפל בפצע במצחי, ושם עליו פלסטר קטן וחמוד עם ציור של דוב.
אני מחייכת אליו, חיוכי מקיר תודה.
"אתה אוהב סוכריות לימון?" אני שואלת משפילה את ראשי חזרה מטה ומקלפת את הלק שלי באצבעותיי.
זה נשמע כאילו אני מתחילה איתו-
סבסטיאן מביט בי בעיניו היפות, סורק את גופי ומתעלם משאלתי. "נפצעת בעוד מקומות?"
כשמישהי מנסה להיות נחמדה, התקשורת הבסיסית היא לענות בנימוס חזרה, ואז להעביר נושא. רק שסבסטיאן כנראה שם זין על כל זה.
"אולי קצת... כאן." ידי מונחת על צלעותיי, בצד שמאל.
"אני יכול לבדוק?" שואל בקול רך, ידיו לא זזות מצדי גופו כשהוא שואל, כאילו אומר לי, את יכולה לבטוח בי.
לבדוק? לבדוק?!
אני נושפת ברעד, "זה רע? שברתי את הצלעות?" קולי מבוהל.
"אל תדאגי, זה בטח משהו קטן... אני יכול?" מביט בבטני.
הוא ירגיש את השומן, ממש ירגיש. הוא גבר חטוב, שרירי ומאמון, כמו דוגמן-על או דמות מהחלומות הרטובים שלי. אני לא הטעם שלו, והשומן יגעיל אותו, כמו את כולם.
"אל תדאגי," הוא קורא במהרה את פניי, "אני לא מנסה לגעת בך בקטע כזה, אני רק רוצה לוודא שאת בסדר. זה הפך לתפקיד שלי." מלטף את לחיי בכף ידו החמה והגדולה, ולראשונה אני מבחינה בשרשרת כסף שלו.
אני נושפת אוויר ברעד ומהנהנת באיטיות, "אוקי," אני משחררת את ידי לצדי גופי ומסתכלת עליו כאשר הוא רוכן אליי עם ראשו, נשימתו על פניי. אבל זה לא מטריד או דוחה אותי, למרות ריח הסוכריות - כבר אמרתי שאני שונאת את הסוכריות האלה? - הנשימות שלו בצמוד אליי רק הופכות את בטני ומלהיטות את עורי.
כף ידו המקועקעת נצמדת לגופי מעל לחולצה הארוכה שלי, ממששת את עורי.
אני בולעת את רוקי, מרגישה חמימות מתפשטת בכל כולי וגורמת לי לעצום עיניי ולהסיט את ראשי הצידה ברגע של מבוכה.
"לא שברת כלום..." הוא אומר, קולו מלא בהקלה שלא חשבתי שאשמע ממנו לעולם. הוא היה מניאק בעיניי, ועכשיו הוא הציל את חיי.
הוא לא מנתק את ידו ממני, יורד טיפה מתחת לצלעות עם אצבעותיו. פניו נצמדות ללחי השמאלית, ונשמתו הכבדה גורמת לעורי להצטמרר. נראה לרגע כאילו הוא מהסס, גופו מתעכב בצמוד אליי. הוא עמוק בתוך הרגע, נשאב אליו וטבע, כמעט כמוני.
"ס-סבסטיאן?"
זה מרגיש מוזר, מרגש... ומושלם.
סבסטיאן מתרחק באיטיות ומעביר יד בשיערו, נראה אבוד. הוא לא מביט בעיניי כשמתנתק. "אני הולך," ממלמל, ידו עולה אל הקופסא בכוונה לסגור את הערכה. נראה כאילו הוא נבהל ממה שקרה, למרות שלא הבנתי כלום.
"לא, חכה. תטפל גם בעצמך!" אני דורשת ומניחה את ידי בפתאומיות על הערכה, פותחת אותה בניגוד לכף ידו שהתכוונה לסגור.
הוא נאנח. "הכל בסדר, ילדה. אני אסתדר."
אני מכווצת את גבותיי. הוא רואה בי ילדה קטנה שמפריעה לו, נכון? הוא לא באמת התכוון למגע שלו לפני רגע.
ברור, טיפשה. מה חשבת? שהוא ירצה לגעת בך?
"בסדר." אני טורקת את הערכה, "תודה שהצלת אותי." אני לוקחת את הערכה ושמה אותה במקומה, מפנה לסבסטיאן את גבי ומתקדמת לסלון, למלא לי עוד בקבוק מים.
אני מרגישה את מבטו האפל עוקב אחריי כמו טורף, נצמד לגבי וגורם לצמרמורות לחלוף בי. הוא לא הולך, ושום דלת לא נסגרת אחריו.
קולו הנמוך נשמע מאחוריי, קרוב מידי. "זו דירה יפה מאוד, יחסית לאישה שעובדת בבר." הערתו אמורה להיאמר כעקיצה, אך זה לא עובד לו. אני יודעת שהוא מנסה לשחק איתי כי כבר שמעתי על השיחה שלו עם אבא.
"ניסיון נחמד, מר חייל, אך לא רלוונטי. אמרת שאתה הולך מכאן." מר חייל?!
אני כזו סתומה... הוא לא פאקינג חייל, הוא יד ימינו של הקאפו המחורבן. זה נחשב זלזול? אפשר להרוג אותי על דבר כזה? אני נושכת את לשוני בפי ותופסת את הבקבוק במהרה, מסתובבת לכיוונו ועוקפת אותו.
למלא מים, לסלק אותו וללכת לישון!
"נראה שאת לא רוצה שאלך," משתעשע וממשיך לעקוב אחריי בעיניו.
אני מסתובבת אליו בכעס ורואה את חיוכו הרחב, שמביע חיבה ורוגע. אין אכזריות. "רוצה לטפל בפצעים שלי, אן הקטנה?"
מאיפה זה בא? השינוי במצב הרוח שלו מבלבל אותי, אבל אני מתקבעת על הלוחמנות, ומנידה בראשי. "תטפל בעצמך."
הוא צועד לכיווני, עיניו מוצרות עליי כאילו הוא מנסה להתגרות בי, לדחוף אותי לקצה. "את כזו ילדה תמימה," הוא צוחק, חזהו עולה ויורד, "את מסמיקה מכל מילה שנייה. כשאת הולכת לישון את חולמת על חדי קרן וקשת בענן?"
אאוץ'.
אני נושכת את שפתי התחתונה, מונעת ממנה לרעוד. הלוואי והייתי חולמת עם משקפיים וורודים כמו שהוא חושב.
"אני לא תמימה. תפסיק."
הוא תופס את זרועי שרועדת ושולף את הבקבוק, מניח על השיש. "אז מה? את מפחדת ממני?" מתקרב עוד, אצבעו מלפפת את שיערי הבהיר.
"אני אמורה?" אני משתנקת ומרימה אליו זוג עיניים פעורות.
הוא מוריד את פניו אליי, תופס את לסתי במגע עדין, מלא ליטופים, קירבה חמה וריח מוכר.
קולו כמו סופת טורנדו שסוחפת אותי למקום אחר.
הוא הסכנה הדוממת שלי.
"את בהחלט צריכה לפחד, ילדונת." נצמד אליי עוד, ודוחק אותי גופי להישען על השיש. הוא כל-כך לוהט, גופו השרירי מתחכך על גופי כמו בחלומות הטובין ביותר.
"אני לא רוצה לפחד. אני רוצה שתלך, תתרחק ממני." כפות ידיי לופתות אל גופייתו המלוכלכת, ומושכות בה.
מצד אחד, מתחשק לי שישאר, מצד שני, אני מתחילה להיות רעבה. אני חייבת ללכת לישון לפני שאפתח את המקרר.
"אם כך, נתראה בעבודה, אן הקטנה." עיניו הכחולות כמו אוקיינוס עמוק ומלא סודות מתלקחות בניצוצות של התגרות. הוא צועד אחורה בדממה, לא משמיע כל רעש כשקורץ לי ופותח את הדלת. הוא האפלה הגדולה ביותר, וגם מקור המשיכה. אני רוצה שהוא יהיה הראשון שלי, וגם מתה מפחד שיגע בי.
"תסגרי את הפה שלך, לפני שתאכלי לארוחת ערב זבוב." הוא סוגר את הדלת.